חקיקת יתר: זיוף של עבודה פרלמנטרית
חברי הכנסת יכולים לתרום בדרכים רבות לניהולה של מדינת ישראל, אבל הכותרות חשובות להם יותר. לכן הם העדיפו להגיש בתוך שנתיים 4,000 הצעות חוק, שעלו לראש סדר היום בתרועה ולרוב גוועו בדממה
חמישים יום בלבד לאחר שיצאו לחופשי, קיבלו על עצמם בני ישראל – אם תרצו בהתלהבות נעשה־ונשמעית, אם תרצו בכפיית הר כגיגית – את עשרת הדברות שהצטברו לתרי"ג מצוות, לא כולל סייגות ומנהגים שאין הציבור מסוגל לוותר עליהם. הבדיחה הידועה מספרת כי בשלב כלשהו של ההיסטוריה, יהודי העולם אמרו – דיינו.
ניסינו, נתנו צ'אנס, אבל מכלול החוקים והדינים גדול עלינו. משה רבנו קיבל את הביקורת בסלחנות והסכים לקבל חזרה את התורה. או אז הגיעה עד אליו עגלה עמוסה, משוכה על ידי סוסים הכורעים תחת הנטל. עליה הניחו יהודי ההיסטוריה את החומשים, הנביאים והכתובים. את המשנה ואת הברייתא, את הגמרא ואת השולחן ערוך, את ספרות הגאונים ואת הרמב"ם, את הפרשנים ואת ההוגים ואת ספרות השו"ת ואת פסקי הרב שך ופסקי הרב עובדיה, וגם כמה עלוני שבת, שיהיה. משה רבנו לא התבלבל, עצר את הסוסים והבהיר בלי לגמגם: "עד כאן! אני נתתי לכם את התורה בלבד. את כל השאר, תחזירו למקום אחר".
בדיחת הדוסים הזו מסופרת דווקא על ידי יראי שמיים חובבי מודעות עצמית, אבל נראה שחקיקת היתר לא נעצרת בעולם הדת והמסורת. בכנס שקיים השבוע המכון הישראלי לדמוקרטיה בשיתוף עם מקור ראשון, עמדה על דוכן הנאשמים אינפלציית החוקים של כנסת ישראל. שרת המשפטים איילת שקד פתחה את המושב הראשון במקבץ נתונים מעוררי מחשבה. ישראל, שיאנית חקיקה, מתהדרת בלא פחות מ־70 אלף עורכי דין. לשם השוואה, באוסטריה בעלת האוכלוסייה הזהה בגודלה מצויים 6,000 בעלי גלימה שחורה בלבד. אבל זה רק סממן קל למגפה הגדולה באמת. שקד הציגה את הצעת החוק האחרונה שהוגשה במושב הכנסת החולף, הצעה שעוסקת בנושא לא מאוד מרכזי: היטל על תקבולים ממכירת סיגריות ומוצרי טבק והקמת קרן למניעת עישון. "שום דבר לא מיוחד בה", הבהירה שקד, "מלבד העובדה המזעזעת שהמספר הסידורי המתנוסס בראשה הוא 4,081. בתוך שנתיים הונחו על שולחן הכנסת יותר מ־4,000 הצעות חוק פרטיות".
ביפן ובצרפת, סיפרה שקד, הונחו בזמן המקביל מאה הצעות חוק פרטיות בלבד. בצ'כיה – פחות מחמישים. ברוסיה ובבריטניה – אימפריות מרובות אוכלוסין – הוגשו מאתיים הצעות חוק בלבד.
אז מה כל כך רע בחקיקת יתר? בראש ובראשונה שהיא זיוף של עבודה פרלמנטרית. במקום שחברי הכנסת ישגיחו על עבודת הממשלה בוועדות השונות ויגלו מעורבות תקציבית ואחריות לאומית במימוש החלטות שכבר התקבלו, הם מגישים הצעות חוק פופוליסטיות שיקטפו עבורם כותרת ותשומת לב, וסביר להניח שייתקעו בוועדת השרים לענייני חקיקה. עניינים ברומו של עולם מחופפים בוועדות נטולות רייטינג, כשהח"כ המצוי נדרש ללהטט בין שלוש ועדות שונות שהוא חבר בהן, ומתכנסות בו־זמנית. ובינתיים עניינים בתחתיתו של עולם, שיכולים היו להיפתר ברמה המשרדית, תופסים זמן ומשאבים מיותרים, ומעלים לסדר היום סוגיות שגוועות ברגע.
אפשר להבין את חברי הכנסת. עולם התקשורת מלווה אותם יד ביד, הם רוצים שישמעו עליהם, והם יודעים היטב ששום השגחה על עבודת הממשלה לא תביא להם כותרות. השרים והעומד בראשם גם לא יתרגשו במיוחד אם תועבר עליהם ביקורת, וכל שאילתא שתוגש, תזכה בסבירות גבוהה להתעלמות אלגנטית מכבוד היושבים סביב שולחן הממשלה.
אז מה עושים כדי שנבחרינו יימדדו לפי עבודת אמת, ולא רק לפי קטיפת כותרות? ד"ר חן פרידברג, חוקרת במכון הישראלי לדמוקרטיה, הוציאה מסמך מפורט ובו הצעות לשיפור העבודה הפרלמנטרית, מבלי שחברי הממשלה יוכלו להתעלם מהמפקחים עליהם מבית. השרה שקד חברה לשר יריב לוין ולחברי הכנסת רועי פולקמן ("כולנו") ויאיר לפיד, בניסיון להביא להבראה בתחום. אלה ואלה מבקשים למתן את כמות החקיקה מחד גיסא, ולחזק מאידך גיסא את הסנקציות שהח"כים יכולים להפעיל נגד חברי הממשלה.
שקד הציגה את נושא החקיקה ככזה שצריך לאמץ דפוסים מתחום הבריאות. כמו שתרופה נחוצה לוקחים רק במשורה ולפי מרשם, ורק אחרי שהתברר שהגוף לא מסוגל לרפא את עצמו ללא התערבות חיצונית - כך מדינת ישראל צריכה להסתפק בחוקים חיוניים בלבד, ורק כאשר אינה מסוגלת להתמודד בדרכים אחרות עם האתגרים הניצבים למולה. אלא שכל עוד חברי הכנסת לא מקבלים חשיפה ונקודות זכות בקרב הציבור על משימותיהם האמיתיות, סביר להניח שהם ימשיכו לחוקק עצמם לדעת. רפואה משלימה פרלמנטרית יכולה להיות פתרון טוב, אבל היא יכולה גם להיות בעיה חדשה. רפואה אלטרנטיבית, כידוע, היא לא פעם פרצה הקוראת לשרלטנים.
בבת אחת חזרו לחיינו המגבונים והסל־קל, העגלה והאמבטיה המוגבהת עם רגלי המתכת וריחות הג'ונסון־אנד־ג'ונסון הממכרים. ובבת אחת משהו בנוקשות של הבית המתבגר שלנו נמס נוכח בגדי מיניאטורות ורודים וגרביים קטנטנים עם מלמלה לבנה.
אם להודות על האמת, אני לא משתגעת על פלסוּפי הגדרה. שאלות נוסח "מה זאת אהבה" או "מהי הדרך אל האושר" מצליחות להוציא ממני מחאת זעם חסרת סבלנות. אם אתה שואל "מה זאת אהבה" כנראה עוד לא טעמת ממנה, והדרך אל האושר, יקירי, עוברת הכי רחוק מסדנאות שעוסקות בעניין. אולי בגלל זה התקשיתי לענות על השאלה אם אני מרגישה כבר סבתא ואיך זה בכלל סבתאות. כי עם כל הכבוד למגירות הסוכריות הממתינות לעתיד לבוא, או לפינוקי הנשיקות נטולי צרות ההשכמה, מה שהופך אותך לסבתא זה שאת אמא לאמא או לאבא.
ככה פשוט, עד כדי כך לא מסובך. נתון טכני, כמעט יבש, שנוצר כמו מעצמו עוד לפני שהוא מתחיל לרגש, עוד לפני שמתחיל הקסם. זה לא תפקיד ולא תואר. זו פשוט עוד אחת מעובדות החיים. כזו שמתכוננים אליה, מצפים לה, ובכל זאת קשה לדמיין אותה באמת, ממש כפי שקשה לדמיין את פניהם של הרך הנולד או הרכה הנולדת.
ובכל זאת, שבוע וחצי אחרי שנכנסתי למה שמכונה המועדון היוקרתי ביותר בעולם, אני עדיין מנסה להבין מה קרה פה בעצם. הבדיחה אומרת שילדים הם רע הכרחי בדרך לנכדים. המציאות מלמדת שיש בדיחות סרות טעם.
במשך שלושה ימים אחרי שצפיתי בבתי הכורעת ללדת, שלא לומר נקרעת בחבלי לידה, הדבר המשמעותי ביותר שהרגשתי היה דווקא חמלה אמהית כלפיה. שעה שהנס הגדול הזה התרחש לנגד עיניי, כל בלוטות הדאגה והחרדה צפו ועלו – ממני אליה, ממנה לבת הקטנה שזה עתה נולדה. כמו בתנועת מטריושקה שהתחילה לה לפני תשעה חודשים, היא דואגת לפרי בטנה ואני דואגת לפרי בטני. הילדה שלי ילדה, ופתאום נולדה אמא. והאמא הזו היא לגמרי שלי, הבת שלי.
קריעת ים סוף הפרטית שלנו נמשכה שעות ארוכות ומדאיגות לעתים, והסתיימה – ובכן, בחצי הלילה – ברגע אחד של גאולה שלמה. שעה שהקטנטונת הקסומה הזו יצאה לחירות והחלה לטעום את ברכת השמיים שטעמה כצפיחית בדבש, שעה שהיא שמורה היטב בענני הכבוד שבין זרועותיהם של הוריה, ראיתי לנגד עיניי דווקא אותם נולדים מחדש. מעצבים לעצמם אישיות מגוננת, מתמוגגת. מרימים על כתפיהם 2.750 קילו שלה ושני מיליון טון אחריות ומסירות. וכל שפת הגוף של השניים מתחדשת, וכל מבע הפנים שלהם נצבע באור יקרות של הורות לתפארת.
וכך, מיום ליום, עם כאבי הלידה ההולכים ומתרחקים, חזרו גם הנשימות הסדירות שלי ונמוגו החרדה והצער הלידה, ואת מקומם תפסה גאווה גדולה ותפילת הדרך. ובבת אחת הובהרה כל תורת הסבתאות כולה. כי זה מה שזה אומר להיות סבתא: זה להיות אמא דואגת לאמא דואגת חדשה. וזה תפקיד, וזה תואר. אחת מעובדות החיים שכמו מולידות אותנו בכל פעם מחדש. פעם אחת כשנולדים הילדים, פעם בחגיגות בר ובת המצווה; פעם בגיוס, בחתונה, ופעם ססגונית במיוחד ברגע לידת ילדיהם. בשעה שהפכתי לסבתא, דווקא האמהות שלי היא זו שהתחדשה. סבתא, מתברר, זה לעלות מדרגה בפירמידה המשפחתית, אבל גם להישאר באותה קומה. אמא של אמא. ככה פשוט, עד כדי כך לא מסובך. וכל כך מרגש ומלא קסם.
אקו"ם