איך היו נראים החיים שלנו אם לא היתה שואה?
כשאנו זוכרים את אירופה של השנים ההן, הדבר העיקרי שעולה לנגד עינינו הוא כמובן השואה. הטראומה הזו דחקה לשוליים כל דבר אחר, ואולי כדאי לנסות לחלק את התמונה לשתיים: היתה שואה, ולפניה היו עוד הרבה דברים אחרים. יש לזכור, אך גם לא לשכוח להפריד
יום השואה אמור היה להיות יום שבו מדברים על המלחמה ההיא, וואס איז געווען דארטן, מה שהיה שם. וכשאומרים 'שם', כולם מבינים לאן מתכוונים. אך בפועל, שיחות יום השואה, ברחוב ובתקשורת, עוסקות לא רק במלחמה עצמה, אלא גם בכל מה שהיה לפניה, בעולם היהודי שחי ובעט במזרח ובמערב אירופה במשך שנים. לעיתים נראה שיום השואה הפך להיות לא רק ליום זיכרון לנטבחי הנאצים, אלא גם יום זיכרון לעולם היהודי של אז בכללותו, עולם שהיה ואיננו עוד.
החיים של היום קשורים למוות של אז. ומה אם לא? מצעד החיים
צילום: יוסי זליגר
הכפילות הזו – או שמא נאמר: הערבוביה – איננה נחלתו של יום השואה בלבד. בזיכרון ההיסטורי שלנו, העולם היהודי של אז תמיד מתערב בסיום המר שלו – במחנות השמדה, רכבות ומשרפות. הציבור הדתי והחרדי עוד איכשהו זוכר את העולם התרבותי הקודם ללא קשר לחרב שהונפה עליו בסופו, אבל דומה שכלל החברה הישראלית זוכרת את מה שהיה אז, רק באמצעות הדרך שבה הסתיים.
חבל שכך. אני מנסה לדמיין איך היינו נראים אם לא הייתה שואה. אם העם היהודי היה עובר משם לכאן, בלי קו פרשת המים החד הזה שנקרא שואה. אם כל זה היה קורה בטיפין טיפין, בתהליך ארוך ואיטי. גם אם האנטישמיות עדיין הייתה עומדת בסיבת המעבר ולא רק ציונות טהורה, עדיין, זה היה שונה אם זה היה דרך עוד פוגרום שמוביל לעוד עלייה ועוד פוגרום שמוביל לעוד עלייה, ולא רצח המוני שכזה, שמוביל תוך שנים ספורות להקמת מדינה. היו עליות קודם מלחמת העולם השנייה, אבל מעבר הדירה המשמעותי שלנו היה אחרי המלחמה. ולצורת המעבר החדה הזו, לדעתי, הייתה השפעה משמעותית על הדרך שבה בנינו את עצמנו כאן, בישראל.
מעניין איך היינו נראים אם המדינה הייתה קמה, ולצידה עוד היו נותרות שאריות של ריכוזים יהודיים חיים שם. לא רק סניף סוכנות, קהילה יהודית שמנסה לשחזר את פעם ושליח חב"ד – אלא מוסדות שממשיכים את מה שהיה קיים שם לאורך שנים. אם ההתפתחות שלנו בישראל הייתה מקבילה להמשכיות של קהילות יהודיות ברוסיה ובפולין. אם אדמו"ר אחד או שניים עוד היו פועלים באוקראינה, ולצידם חילונים וציונים שעוד לא הספיקו לעלות.
חבל שההתפתחות שלנו פה לא מקבילה להמשכיות של קהילות יהודיות ברוסיה ובפולין. ורשה, פולין
צילום: שאטרסטוק
אני חושב שבמקרה כזה הכול היה שונה. החרדים בישראל היו נראים אחרת, וגם החילונים היו נראים אחרת. כי כשהכול שם נמחק בבת אחת, וכולם פה הזדרזו לחשב מסלול מחדש, העמדות התחדדו. הפערים הורחבו. הקרקע המשותפת התערערה.
בהיסטוריה של עם, כמה עשרות שנים הן לא כל כך הרבה. עדיין לא מאוחר. הלוואי והיה אפשר לבנות איזה קו מחבר בין העולם היהודי של אז לעולם היהודי המתחדש כאן בארץ ישראל. לזכור את העיירות, הישיבות, הקהילות, הסופרים, התרבות היהודית-חילונית, ההצגות והבדרנים, לזכור את כולם במנותק מזיכרון השואה.
אם השואה מחקה את כל מה שהיה לנו שם, זיכרון השואה מוחק כל זיכרון שעוד יכול היה להיוותר לנו משם. אפשר להפריד, כדאי מאוד להפריד.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם