התחזקות לה־פן: לצרפת יש מה ללמוד מישראל
התחזקות לה־פן בצרפת היא הזדמנות להתבונן דווקא על ישראל, מדינה שלמרות הטראומות והטלטלות שעברה לא יצאה משיווי משקלה, והצליחה לפתח תודעה לאומית בריאה ולא מעוותת
אי אפשר לקחת מהצרפתים את האיכות המקצועית שלהם. יין צרפתי לסוגיו השונים הוא בכל זאת קצת יותר טוב ממה שעושים בארצות אחרות. הם גם יודעים לגדל את השמפיניונים שלהם. והמועמד הנצחי, חרדל דיז'ון, תמיד מנצח. הם הכי טובים בלואו־טק. ומצעד החיים, סליחה על הביטוי, מתנהל לקצב האקורדיון והשנסון, הלואו־טק ולא ההיי־טק. אז למה הם מרגישים כל כך זיפת כל הזמן? מי יכול להתחרות בצרפתים בלשים צעיף על הצוואר ולצאת לרחוב? בהחזקת סיגריה בפה תוך כדי הליכה עם צעיף מתנפנף ברוח בדיוק בזווית הנכונה של הנסיך הקטן? מי הם הצרפתים? סנט־אכזופרי או מוריס שבלייה? דה־גול או פטן? פרנסואה טריפו, או ז'אן לוק גודאר?
בחירות הסיבוב הראשון מלמדות שהם יותר ויותר לאומנים בניחוח יין וישי. זה הבקבוק הריק עם התווית של וישי, שקצין המשטרה לואי זורק לפח בסיום הסרט הפולחני 'קזבלנקה'. מרין לה־פן עם קרוב מאוד ל־22 אחוזים זו קפיצת מדרגה. האבא, ז'אן מרי, קיבל כ־16 אחוזים לפני 15 שנה. מרין עצמה, בבחירות של 2012, זכתה ב־17 אחוזים. כך שמדובר בקפיצה של כחמישה אחוזים, ומי שמדד במדויק את כוחה אלו הסטטיסטיקאים הצרפתים. אמרנו שהצרפתים מאוד מקצועיים. מומלץ לעורכי הסקרים במערב, כולל ישראל, ללכת ללמוד משהו מהצרפתים. הסקרים פשוט חזו במדויק את התוצאות. זה די מדהים.
לה־פן מייצגת בדיוק את הדבר הזה שאפשר לקרוא לו החיים בשקר. זה לא זר לתפיסה העצמית של הצרפתים, שארצם יכולה לכל היותר לשמש מאהבת של איזה מנהיג דגול או שמא דה־גול. האם במלחמת העולם השנייה הם חיו תחת כיבוש? האם הוכנעו טוטלית ונכבשו? אם כן, אז מהו משטר וישי? "מדינת צרפת", כפי שנקראה תחת שלטונו של המרשל פטן. האמת היא שלאחר תבוסתה לגרמנים בקיץ 1940, צרפת כוננה משטר שהפך אותה למדינה משתפת פעולה. חלקה הגדול אכן היה תחת כיבוש, אבל חלק גדול נשאר בידי פטן. ובכל זאת, צרפת שוחררה ב־1944. מי שחרר אותה? הצרפתים עצמם באמצעות ה'רזיסטאנס' המיתולוגי שלהם, או בעלות הברית בהובלת ארה"ב? צרפת שוחררה על ידי האמריקנים והבריטים, עם הצגה של פעולת שחרור באמצעות כוחות צרפתיים. הדיוויזיה של לה־קלרק הובילה, המחתרת עלתה וחבריה ירו ונורו.
צרפת לא קיבלה את התועלת של תבוסה והרס מוחלטים, כפי שחוו הגרמנים והיפנים. גרמניה ויפן, עם כל הבעייתיות של שתי המדינות האלה, עברו פיצוח ושינוי של הקוד הגנטי הלאומי שלהן. הן אחרות לגמרי עכשיו. צרפת לא. קיימת המשכיות של המורשת הפוליטית והאידאולוגית על המיתוסים שלה, החל בקומונה הפריזאית, דרך פרשת דרייפוס והניצחון המפוקפק במלחמת העולם הראשונה, עבור דרך משטר וישי הפטניסטי בשנות הארבעים ואחריו כל התבוסות במלחמות הקולוניאליסטיות המלוכלכות שלה בהודו־סין (וייטנאם) ובאלג'יריה וצפון אפריקה בכלל.
ישראל היא מקרה ייחודי. ואולי הסיבה שאנחנו מרגישים איזו קרבה רגשית בלתי מוסברת לעתים דווקא לרוסים, היא שהעם היהודי עבר חורבן אך לא הובס; ולאחר מכן חווה בהיסטוריה הממש לא רחוקה חוויות של ניצחון.
ניצחון אמיתי של הטוב על הרע, לא ניצחונות טקטיים של אסטרטגים מוכשרים ברגע נתון, אלא ניצחונות של עם לוחם. גם האמריקנים נושאים איתם תודעה של ניצחון, אבל הם לא חוו את אימי המלחמות והחורבן. ישראל, בתור היורשת של ההיסטוריה היהודית, חוותה גם כישלונות אבל טרם הובסה.
ובניגוד אולי למדינות אירופה, לישראל יש מקורות שהיא יכולה לשאוב מהם כדי לעצב לעצמה תודעה לאומית בריאה ולא מסוכנת ומעוותת, כפי שהדברים עלולים להתרחש בצרפת או בגרמניה ובנותיה. בהתחשב בטלטלות הקיצוניות שחוותה החברה הישראלית בחמישים השנים שמאז מלחמת ששת הימים, נראה שהטראומות לא הוציאו את הישראלים לגמרי משיווי משקלם. מקורן של הטראומות ידוע: מדינה קטנה תמיד מעוררת איזו תשוקה סדיסטית לפרק אותה או ממש למחוק מהמפה. את זה קבע סופר גדול של מדינה קטנה, צ'כוסלובקיה, כפי שהייתה בימים שעזב אותה, מילן קונדרה. אבל זה מתאים מאוד לישראל, מה גם שלישראל תמיד היו הרבה יותר אויבים, גם גאו־פוליטיים וגם אידיאולוגיים, ממה שהיו לאיזושהי מדינה אחרת.
רק לצורך איור גרף הטלטלות הטראומתיות: בין 67' ל־77' יש לנו אחת, שתיים, שלוש מלחמות. יש לנו טבח מינכן, שההיסטוריונים המקומיים בכלל לא מבינים אותו. נדלג על מעלות ונקפוץ ישר לאנטבה. ישנה מכבי תל־אביב, המהפך של מנחם בגין והליכוד, וביקור סאדאת. גיליתי שקשה להסביר למי שלא נולד אז את תחושת האופוריה שהייתה כאשר דלת המטוס המצרי נפתחה ומתוכה הגיח בנתב"ג הנשיא אנואר סאדאת. אני לא אומר אם זה טוב או רע, אבל זו הייתה חוויה שנקלטה ברובד רגשי עמוק ולאו דווקא אינטלקטואלי. קשה גם להסביר למי שמבלה את זמנו בלקטר על ביבי ועל הימין, מה הייתה החוויה הקיומית של חיים בכלכלה שהיא בדיחה רעה באינפלציה של 400־500 אחוזים; מה זה כשהבנקים מתמוטטים, הבורסה קורסת ומאות אלפים מפסידים את המכנסיים, אבל לא את הגרביים.
ישראל יכלה לבחור ב־67' בנתיב של צרפת. לא ממש כיבוש ערבי, אבל מערכת סחטנות קבועה, בנוסח מינכן, חיים תחת תכתיב קבוע שמוציא את כל המיץ והוויטמינים ממגילת העצמאות, עם אפשרות של ויתורים טריטוריאליים בנגב ובגליל. לכן אפשר לומר ששני המאורעות הקובעים שהבטיחו את קיומה והתקדמותה של ישראל כדמוקרטיה מצליחה ומשגשגת, הם מלחמת ששת הימים והמהפך של 1977. ניצחון הליכוד ותחילת הנסיגה של ההגמוניה הסוציאליסטית של תנועת העבודה נראה היום חשוב הרבה יותר מעצם הסנסציה של ניצחון בגין אחרי 29 שנות אופוזיציה.
אין כאן מקום להסביר את זה, אבל אם אמרנו שיש דמיון מסוים בין החוויה הלאומית הרוסית לחוויה הלאומית הישראלית, יש גם דמיון מסוים בין גורלה של בריה"מ לזה של מדינת ישראל. ישראל, לטוב ולרע, הייתה המדינה היחידה בעולם שכוננה על ידי משטר סוציאל־דמוקרטי. היא הייתה מולדת הסוציאל־דמוקרטיה, כפי שבריה"מ הייתה מולדת הקומוניזם. מפלגות סוציאליסטיות כבשו את השלטון בארצותיהן, אך לא כוננו מדינות. ואצלנו, כן. עליית משטר אלטרנטיבי באמצעים דמוקרטיים מנעה מישראל את הקריסה והתוהו ובוהו שהיו מנת חלקה של רוסיה הסובייטית. וזו סיבה מספיק טובה להרים כוסית לחיי נערים שקיבלו הפיקוד, לחיי הסיכון והפרך.
אקו"ם