ממנגלים ביום השואה? לקצר את 'בין הזמנים'
יום השואה חל לקראת סוף חופשתם של תלמידי בני הישיבות בחודש ניסן, ועל כן הוא נעדר משגרתם המסודרת, המאפשרת להנכיח את תודעת האסון הלאומי
בנסיעתו הראשונה של מנחם בגין לארה"ב כראש ממשלה הוא נפגש עם הרב יוסף דוב הלוי סולובייצ'יק. בגין העלה בשיחה את רצונו להעביר את יום הזיכרון לשואה לתשעה באב, מתוך אמונה שהשואה נמצאת על רצף האסונות היהודיים ושאין להפריד בינה ובין אסונות אחרים.
מצדו, הרב סולובייצ'יק טען בפני בגין שלפי המסורת היהודית אכן נהוג לאחד ימי אבל שונים בתשעה באב. בגין והרב הסכימו שאיחוד ימי הזיכרון, האחד עתיק והשני חדש, יוביל להדגשתם ולחיזוקם של כמה נושאים, ובראשם הסבל היהודי, הגורל היהודי הכרוך בסבל זה והנצח היהודי.
בהמשך כינס בגין קבוצת חכמים גדולה שעסקה בנושא קביעת מועד יום השואה ליום דיונים שלם ב'מכון ון-ליר' בירושלים, אך מכינוס זה לא יצאה בשורה.
אנשים עומדים בצפירה בשוק הכרמל. חילול הזיכרון במרחב הציבורי הוא פצע לכל מי שבשבילו יום השואה הוא אירוע קדוש.
צילום: קובי ריכטר, TPS
ליוזמתו של בגין קמה התנגדות נרחבת של ארגוני ניצולי השואה ושל חברי כנסת. אחת הטענות לדחיית הרעיון של בגין הייתה העובדה שתשעה באב חל בחופש הגדול, וקשה מאוד לקיים ימי זיכרון כשהתלמידים נמצאים בחופשה מבתי הספר. הטקסים, העצרות, התפאורה, ההכנות, הלבוש בצבעי כחול-לבן והורדת הדגל לחצי התורן הם אלה שמייצרים את הזיכרון הקולקטיבי, קבלו אז המתנגדים.
"תודעת זיכרון השואה והגבורה" היא חלק אינטגרלי מקבוצת הערכים שעליהם בנוי חוק החינוך הממלכתי, ויום הזיכרון לשואה שחל השבוע אכן נופל באמצע שנת הלימודים. מנגד, חופשת האביב של 'בין הזמנים' בקרב תלמידי הישיבות, בין 'זמן חורף' ל'זמן קיץ', נמשכת חודש, בין ראש חודש ניסן לראש חודש אייר. יום הזיכרון חל בדיוק לקראת סוף החודש הזה.
"שימור הזיכרון" של השואה הופך להיות מאתגר יותר ככל שחולף הזמן. ככל שהאודים המוצלים כבים ונעלמים, ככל שאנחנו מתרחקים היסטורית מהימים הנוראים ההם, כך אנו מתקשים לתחזק את עוצמתם. בגין כנראה ראה את הנולד, והבין שככל שתחלופנה השנים הזיכרון יתעמעם. לכן היה לו חשוב להתחיל להתייחס ליום השואה גם בממד של האסון הלאומי-היסטורי וגם בממד הדתי, ולקבוע אותו בתוך שרשרת של אסונות יהודיים.
בישראל יש ניסיון לענות על הצורך הזה בדרך אחרת: החוק האוסר על פתיחת בתי עסקים ועינוגים בערב יום הזיכרון לשואה הופך להיות רלוונטי מתמיד כעת, כי השקט הזה במרחב הציבורי מכניס אותנו לאווירה הולמת ונוגה, כמו גם השירים בתחנות הרדיו והצפירה שמהדהדת ברחבי השמיים. כך, גם אם אולי שכחת שזה יום השואה, שבירת השגרה תזכיר זאת לך.
פיד הפייסבוק שלי הראה לי דברים אחרים. עדשות מצלמה לכדו עשרות תלמידי ישיבות בחופשה עורכים מנגל על שפת הכנרת, ואחד הצלמים שתיעד אותם שאל: "אתם יודעים איזה יום היום?". בתגובה ענו לו: "יום שני". הוסיף ושאל הצלם אם בני הישיבה יודעים שזהו יום השואה, וכיצד ניתן לחגוג ביום כזה, והם ענו לו: "זה לעילוי נשמתם". במקום אחר קלטה עדשת מצלמה משפחות חוגגות עם 'על האש' בפארק ציבורי בערב יום השואה, ובמקום אחר נצפה טיול אופניים לילי של עשרות תלמידי ישיבות.
חילול הזיכרון במרחב הציבורי הוא פצע לכל מי שבשבילו יום השואה הוא אירוע קדוש. אמנם בערב יום השואה שודר משחק ה'קלאסיקו' בין ברצלונה לריאל מדריד, ואלפי ישראלים צפו בו, אבל הם עשו זאת במרחבים סגורים ולא במרחב ציבורי. המרחב הציבורי הוא זה שבו מתקיימת קדושת הזיכרון, ומנגלים בפארקים וטיולי אופניים קבוצתיים מבזים את היום הזה ודוקרים אותנו, החרדים לזיכרון, בלב.
בצדק עשה מי שלא איחד בין יום השואה לתשעה באב בגלל החשש מחופשות בתי הספר ובגלל היעדר היכולת להנכיח את הזיכרון. בזמן חופשה הזיכרון אינו יכול להיות נוכח, כשכותלי בית הספר שיקיפו ויתקפו אותו אינם. לזיכרון יש פוטנציאל אדיר להתחלל בזמן חופשה, כשכותלי הישיבה אינם מקיפים את המתאווים לבשר ולחילוץ עצמות.
חופשת 'בין הזמנים' צריכה להסתיים בכ"ו ניסן, ותלמידי הישיבות צריכים להיות בחדרי הלימוד ביום השואה. בכלל לא בטוח שהם יציינו את היום באיזשהו אופן או ילמדו פרקי משניות לזכר הנספים בשואה, אבל לפחות הם לא יסתובבו בפארקים וינסו "לנצל" את ימי החופשה האחרונים שלהם כדי להעלות על הגריל את שאריות פירורי הסובלנות שלנו.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם