ראשי » חדשות » דעות

פרובקטורים מכתיבים את סדר היום וכולם מגנים

במקום לעשות את העבודה שלהם ולשפר את המציאות הממשית, אישי הציבור החליטו לברוח אל מרחבי הטוויטר והפייסבוק כדי לגנות תופעות שוליים

מנהג ישראלי ותיק מבצע קאמבק באחרונה, ואין דיון ציבורי בלעדיו: "הגינוי". כמו נטילת ידיים לפני האוכל, כך בבואך להשמיע טיעון – קודם כול תגנה. במסורת ישראלית קודמת היה צורך להשמיע את הגינוי לאחר אירועים נפשעים בקנה מידה לאומי, בין אם פיגוע לא עלינו, מעשה אלימות מחריד שנתפס בעין העדשה, פוליטיקאי בכיר שנתפס במעשה שחיתות ועוד, אך במסורת הישראלית העכשווית הגינוי נדרש לתופעות אחרות לגמרי, אזוטריות בהרבה.

מבט על אירועי השבועות האחרונים והגינויים שסחפו אחריהם מעלה שהנפש הקולקטיבית של הציבור הישראלי רגישה במיוחד למפגש שבין אמירה או מעשה שתכליתם פרובוקציה לבין דמות שנמצאת בעמדה לא בהכרח משפיעה. בין אלה שמשכו את הגינויים הרבים ביותר היו יוסי קליין, שכותרת מאמר שפרסם ב'הארץ' גרסה שאנשי הציונות הדתית גרועים ממחבלי חיזבאללה, הפעיל החברתי עו"ד ברק כהן, שהתנפל בצעקות ועלבונות על השרה מירי רגב בעודה נכנסת למסעדת פירות ים, ופרובוקטור אחד מימין שעל גבי הטוויטר הודה לא-ל על ריסוס ילדים סורים בגז סארין.

מהתצפית הזו עולה שעל פי המסורת העכשווית, כל איש ציבור או מי שמחזיק ברשותו חשבון פייסבוק מחויב לעקוב טוב-טוב אחרי כל שטות שכותב זוטר מוציא ממקלדתו, שכן אחרת לא יצא ידי חובתו.
 
כל כך התרגלנו לשיח הזה, שאיכשהו זה לא נראה לנו מופרך. ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו, אחד האנשים העסוקים בעולם, מנהיג שמתמודד עם בעיות מורכבות ונפיצות – כמו למשל הניסיון לבטל את הקמת תאגיד השידור הציבורי - מתפנה מכל עיסוקיו כדי לגנות את קליין, דמות אנונימית בחברה הישראלית שהרוב המוחלט מקרב קוראי הגינוי, לרבות כותב שורות אלה, לא הכיר את שמה טרם שוגר הגינוי למרחבי פייסבוק. הדיון בטקסט של קליין אמור היה להישאר בגזרת מגזין התקשורת 'העין השביעית', ותוך דיון על השאלה אם עיתון רציני כמו 'הארץ' צריך היה לאפשר את הדפסתו.

מילא נתניהו, שהרי כבר ברור וידוע שראש הממשלה משתמש באמירות כאלה לצרכים פוליטיים. כל אמירה הזויה משמאל מועצמת על ידיו כדי שאפשר יהיה לשגר נגדה אמירה נחושה, וזהות הדובר כלל לא משנה. אבל מדוע אנחנו – בין אם עיתונאים או צרכני חדשות – עוסקים באנשים שאין להם שום השפעה על חיינו? מי הן אותן דמויות – קליין, כהן, הפרובוקטור מימין או הראפר המכונה 'הצל' – שיכתיבו את סדר היום שלנו?
בסדר הדברים הנוכחי, אנחנו מאפשרים לפרובוקציה לנצח. פתאום האנשים הללו הופכים חשובים וראויים להתייחסות. סליחה, לא רק שהם ראויים, אלא מתברר שהם נדרשים להתייחסות.

כיצד קרה שהמסמכים הכי חשובים כאן – זה שאדם המחשיב עצמו איש חדשות או בן תרבות נדרש לקרוא – הם אלה שמוגדרים כאידיוטיים ביותר? הטקסט המכונן הוא זה שכולם בזים לו, במקום ההפך.

יש כמובן הבדלים בין האישים הללו ומעשיהם. לא דומה כתיבת שטות בעיתון משפיע לדבר הבל שרואה אור בטוויטר או לאלימות מילולית במרחב הציבורי. אבל השורה התחתונה משותפת: דבר מאלה לא מצריך התערבות והתייחסות מצד בכירי הפוליטיקאים שלנו. כל התייחסות כזאת רק מגדילה את המעשה שהם לכאורה מבקשים לגנות.

ובכל זאת, הגינויים נמשכים - גם כי זה מחזק את אותם פוליטיקאים מבחינה פוליטית, וגם כי זה קל. הרי זה כל כך פשוט לגנות איזה יוסי קליין או ברק כהן, והרבה יותר קשה להסביר מדוע לא מפנים את מכל האמוניה למרות התחייבויות קודמות, למה מאפשרים לקצבאות הנכים להישחק או מדוע מתייחסים לדו"ח מבקר המדינה בעניין 'צוק איתן' באותו הזלזול שיושב ראש הקואליציה דוד ביטן מתייחס למשפחה שכולה.

זו אולי גם הסיבה לקאמבק של הגינוי. אישי הציבור החליטו לברוח אל מרחבי הטוויטר והפייסבוק כדי לגנות תופעות שוליים אחרי שראו כמה קשה להנהיג ולפעול בעולם האמיתי למען הבוחרים שלהם, לשפר את המציאות הממשית - או בקיצור, לעשות את העבודה שלהם.

קחו את אריה דרעי למשל: עם חזרתו לתפקיד שר הפנים לפני שנה ושלושה חודשים מצא על שולחנו את סוגיית המרכולים התל-אביביים הפתוחים בשבתות. מכיוון שלא רצה להסתבך עם החלטה פוליטית שנויה במחלוקת, החליט להמתין עד אשר בית המשפט הכריע את הסוגיה למענו ואפשר לעיריית תל-אביב ליישם את חוק העזר שגיבשה. או אז יצא השר במתקפה מילולית על השופטים.

אלא שהמתקפה הזאת היא ספין שנועד לכסות על הכישלון של דרעי לטפל בנושא, בדיוק כמו שהמתקפה על קליין או ברק כהן היא ספין שנועד לשלוח את התקשורת לטפל במשהו אזוטרי במקום בחיים עצמם.

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg

טור אורח

Nrg מעניק במה לכותבים אורחים

לכל הטורים של טור אורח