איך גנבו לכם את המדינה אם היא לא שלכם?
לאף אחד לא גנבו את המדינה, כי היא לא הייתה שייכת לאף אחד בעבר, וגם לא בהווה. מעצם הגדרתה, היא נמצאת תמידית בשלבי הכנה לקראת העתיד
כמעט ארבעים שנה עברו מאז עלה אלי גורנשטיין לבמה במסגרת "הפסטיבל הישראלי לשירי ילדים מספר שמונה", ושר בגאון שיר אהבה למדינה בשנתה השלושים. למרות הצלחתו האדירה של "לארצי יש יום הולדת" בזמנו, קשה להניח ששיר דומה יוּשר בחנוכה הקרוב באיזושהי מסגרת חלופית שקמה לאותו מוסד תרבותי נושן.
את עצם קיומו של שיר הלל למדינה עוד ניתן איכשהו לבלוע, ואת השיבוץ של קיבוץ הגלויות עם תקוות השלום ודאי אפשר לזמר; אבל מי יעז היום לשורר למדינה את הנאמנות התנ"כית הבלתי מתפשרת "באשר תלכי אלך", או להתאים מיתרי קול למילים "עם עירך ירושלים נשמח ונתחדָש, ונקווה שבימינו ייכון בית המקדש"?
בישראל של שנות השבעים זה דווקא עבד. אפילו החרוז המאולץ בין נתחדש למקדש. נכון, גורנשטיין זכה במקום השלישי בלבד בתחרות המבוקשת, אבל לְמה היה אפשר לצפות כשהוא מתחרה בהיפו־היפי ההיפופוטם של מייק בורשטיין ומר אפצ'י המשעשע לא פחות של ציפי שביט? בכל זאת השיר יצא מגבולות הפסטיבל והושמע שוב ושוב במקלטי הרדיו ובטקסים חגיגיים בבתי הספר, גם כשהשלושים הפך ל־31 ו־32 ואפילו כשכבר חצה את העשור הבא. שייקה פייקוב, איש קיבוץ משמר־השרון ויליד קיבוץ אשדות־יעקב, כתב והלחין את ניגונה של המדינה הצעירה בלי לחשוש מהשעטנז שבין ערש גידולו הפוליטי לחזון אחרית הימים של עמו. הוא שורר בלי בושה שיר שבח למדינה המתפתחת, זו שכולם עוד הרגישו מחויבים לה, ונשאו אליה עיניים מעריצות ומלאות הכרת תודה. כמו בן אוהב לאמו מולידתו, כמו אב מגונן לבתו היחידה.
רחובות ישראל היו מוצפים אז בשלטים פטריוטיים דורשי טוב. "הפסולת לסל – וחסל! שמור את ישראל יפה!" דרשה המועצה לארץ ישראל יפה, בלי להזדקק להגנת הסביבה או להסברים ירוקים בשבח המִחזור. "סליחה בבקשה תודה", קראו השלטים באוטובוסים, מחנכים את הצברים הקטנים לנימוסים והליכות לטובת בניית חברה מתוקנת ומכבדת שכולם לוקחים בה חלק. איש גם לא חשש להזכיר את המחויבות הלאומית להעדיף מוצרי כחול־לבן על פני תוצרת חוץ, כשעוד מקובל היה לדבר כאן על טובת הציבור ולחשוב בגוף ראשון רבים.
את הפטריוטיות הבלתי מתפשרת של העשורים הראשונים החליפה מאז ציניות מעיקה וכפוית טובה, שמחלחלת מעמדות קיצון אל הציבור הציוני כולו, שכמעט מתנצל על חיבתו לקיטש מפוספּס עם מגן דוד כחול באמצע. אפילו בקבוצות שמקדשות את החברה על פני היחיד כבר קשה לשמוע געגוע לנאמנות המוחלטת ההיא. אם יש געגוע הוא נותר נחלתם של בעלי "האידיאל הנכון", שמתהפכים בשעה זו ממש בקבריהם אחרי שגנבו להם את המדינה.
אלא שהמדינה לא הייתה שלהם כדי שיהיה אפשר לגנוב אותה מהם. היא לא הייתה של מפא"י ולא של יושבי המעברות, גם לא של גוש אמונים ולא של תומכי אוסלו. היא לא הייתה של החלוצים הראשונים, לא של הטייקונים האחרונים, לא של מנחם בגין ואפילו לא של דוד בן־גוריון. מדינת ישראל היא של החזון הציוני, שגם אם הייתה לו תמונה כללית איך הוא רוצה לראות את המדינה, היא הייתה רק תפאורה לדבר האמיתי: מדינת היהודים.
בתוקף זכותנו הטבעית וההיסטורית, ועל יסוד החלטת עצרת האומות המאוחדות, קמה כאן מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל. תפקידה לא היה להתאים למפלגה מסוימת או לדרך אחת. אפילו התשתית הציונית מלאת האתוס והערכים לא הייתה גורם המשיכה המרכזי אליה.
תפקידה של מדינת ישראל היה לאגד - על אדמה די מוגבלת במרחב - קשת של גוונים יהודים, שעקב המוצא המתחכם שלהם, קשה היה לחשוד שהחיבור ידמה במשהו למסיבת תה בצהריים לונדוניים סגריריים. כאן גרים בכיף ובסכסוך תמידי עדות שונות, מיעוטים רבים, אידיאולוגיות סותרות ונתיבים מתחברים – והמדינה היא של כולם גם יחד. של אלה שמושכים אותה ימינה ואלה שמושכים שמאלה, אלה שרוצים אותה סוציאליסטית ואלה שרוצים בה כלכלה חופשית. וכן, גם של אלה שבכלל מנסים למשוך אותה מחוץ למקומה, אלה שלא מכירים בכלל בייעודה או בשלטונה.
את מדינת ישראל אי אפשר לגנוב, מפני שהיא במצב מתמיד של הכנה. כל דור בונה אותה להיות צודקת יותר ומוצלחת יותר עבור הדור הבא. איש־איש בהשקפתו, איש־איש באמונתו, אבל תמיד מתוך יעד ברור: להיות המדינה היהודית הראויה לאלה שעוד לא נולדו ולאלה שעוד מרחוק יבואו. היא לעולם לא של ההורים הבונים, היא תמיד של הנכדים, של אלה ששוב ושוב ישנו את צביונה. ובכל דור ודור היא לעולם תהיה של הדור הבא. נוכח ייעודה יוצא הדופן, מדינת ישראל לא באה רק לפנק את האזרח משלם המסים. לפעמים נראה שאפילו להפך. המדינה הצומחת הזו באה עם רשימת דרישות של יונק בן יומו ופנים זועפות של קשיש רוטן.
כמו בגידול ילדים, כמו בכיבוד הורים, גם המדינה היא שלנו בעירבון מוגבל בלבד. ים של חובות, מעט מאוד זכויות, וכל הקשר כולו תלוי בעומק האהבה. השונאים ילעגו לה, המחבבים יתמסרו לה – כמו בן אוהב לאמו מולידתו, כמו אב מגונן לבתו היחידה.
מדינת ישראל היא לא של מקימיה, לא של בוניה ואפילו לא של אלה שנפלו למען ביטחונה. מדינת ישראל היא של העם היהודי שקשר גורלו בגורלה, על גווניו, שריטותיו ושיגעונותיו. זכותו של כל מגזר להילחם על האמת שלו, על האופן שבו הוא רוצה לראות את המרחב הציבורי, אבל איך שלא ייפול הגורל ומה שלא תהיה ההכרעה - זו עדיין מדינת ישראל. המדינה שלו ושל כולם. ככה, כפי שהיא. מה שלא יהיה ממנה.
כמקובל בימי חשבון נפש, ביום הולדתה של המדינה יש מקום גם לבקר אותה. מותר ואפילו רצוי לגייס המונים לשיפוץ פרצופה. וגם את זה מותר לעשות בסלחנות, באהבה. הרי 69 שנים הן רק יקיצת הבוקר במושגים של מדינה, הרגעים הראשונים לפני שמתחיל היום הגדול עצמו, היציאה מהמתחם הפרטי לעמל ולהגשמה. אז בהתחשב בשעה המוקדמת, תנו לפנים שלה רגע להירגע. חכו שנייה שנפיחות הגוֹלה תרד מעט, שכל הנקבוביות יתקבצו לסדר הנכון וימצאו את מקומן. חכו בסבלנות שתמרח על עצמה איזה קרם לחות גוש־דני בוהק, שתשתה איזה קפה ירושלמי שחור חזק. תנו לה רגע ותראו איך צבע הפנים שלה מתחיל להתעורר, תראו איך היא שולחת יד לקשט את עיניה בגנים ירוקים, איך היא עונדת על אוזניה מחלפים ודרכים. תראו אותה מתעוררת לאטה, מתקשטת לכבודכם, מתאמצת. תנו לה את הזמן ואת הלב שלכם. לב רחום כמו של בן אוהב לאמו מולדתו, כמו של אב מגונן למדינתו היחידה.
אקו"ם