הגיע הזמן לספר את הסיפור של סבתא יולה
קומוניסט יהודי מודאג, כיסוני בצק שהכינה רוסייה אלמונית וטייס סורי עם יכולות קליעה גרועות הם רק חלק משלל הנסים שבזכותם ספתא יולה שלי חיה. כמעט כמו המדינה הזו כולה
אני מנסה לחשוב על מילה שתתאר מה מסמל בשבילי השבוע הזה, בין יום הזיכרון לשואה ולגבורה ובין יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, ויום העצמאות. הרבה מילים עולות לי לראש: ישראל, ציונות, תקומה. מילים גדולות. אבל המילה שמתאימה לי לשבוע הזה יותר מכול שייכת לאישה אחת, בת 88, בגובה 152 סנטימטרים: יולה. האמת שמדובר בשתי מילים: ספתא יולה. (ככה ההגייה רצה במשפחה. תתמודדו).
כשעמדתי השבוע דום במשך שתי דקות במהלך צפירת יום השואה, חשבתי על כמה דברים. חשבתי על הסרט "הפתרון הסופי", שמתאר בפירוט את ועידת ואנזה שבה החליטו על השמדת היהודים, ובסופו מזכירים שחלק גדול ממשתתפי הוועידה הנוראית הזאת נעצרו לאחר המלחמה ושוחררו מ"חוסר ראיות". חשבתי שמאז שפלג נולד קשה לי הרבה יותר עם סרטי זוועה, ואני מעדיף לצפות בתחקירים ובדברים קצת יותר פשוטים להכלה.
וחשבתי על זה שאני נכד מעפן. כבר שנה אני מתכנן להיפגש עם ספתא יולה, כדי לשמוע ממנה פעם אחת את כל סיפור הבריחה שלה מאירופה לישראל כמו שצריך. אבל בכל פעם אני נאלץ לדחות את זה מטעמי מעפנות. אז כמה רגעים אחרי שנגמרה הצפירה הרמתי את הטלפון וחייגתי לספתא יולה.
"מה המצב", שאלתי. "מה יכול להיות המצב", החזירה לי ספתא יולה את התשובה הקבועה. אני מספר לכם את זה כדי שתבינו כבר מההתחלה שהיא לא איזו היפית אופטימית. יולה יודעת להתלונן כמו שצריך על כל כאב גב, מתמודד מעצבן באח הגדול, או פוליטיקאי שהיא לא סובלת. אבל כששומעים את הסיפור על המסע שהתחיל כשהייתה בת עשר בחרוביישוב שבפולין ונמשך עד שהגיעה בגיל 19 לפלשתינה, מבינים שהיא הרוויחה ביושר את הזכות לרטון קצת.
"אני קופץ אלייך מחר בשש בערב לשמוע סוף־סוף את כל הסיפור", אמרתי, "ואני לא מוכן לשמוע לא".
"לא", היא אמרה.
"מה?"
"יש לי תכניות, תבוא בשמונה".
בשמונה ועשר דקות ישבתי מול כוס תה, צלוחית עוגיות וסבתא אחת בסלון דירתה שבעפולה.
"איפה אתה רוצה שנתחיל?" היא שאלה.
"בהתחלה", עניתי.
"ההתחלה זה ב־1939", היא אמרה.
"אין שנה טובה יותר להתחיל בה", עניתי במרירות.
"תאכל עוגייה", היא השיבה, והתחילה.
רגע לפני שמתחילים, חשוב לי לומר שברור שזה עוד סיפור אחד מתוך מיליונים; שיש סיפורים רבים קשים ממנו; שיש סיפורים שלא סופרו כי לא נשאר מי שיספר אותם. אבל יש משהו בסיפור הזה, של ספתא יולה, שמחבר בצורה מושלמת בעיניי בין ימי הזיכרון שלנו.
השנה היא 1939, העיר היא חרוביישוב שבפולין, סמוך לגבול רוסיה. ספתא יולה, שאז עוד הייתה ילדה קטנה יולה, חיה בשלווה כבת יחידה עם אביה וסבתה בדירה קטנה. אמה נפטרה כשהייתה בת שמונה. המלחמה פרצה באחד בספטמבר 1939, ואחרי כמה שבועות של שקט יחסי, הגרמנים החלו להתקרב אל העיר.
אביה של ספתא יולה היה, איך לומר בעדינות, חתיכת קומוניסט. הוא אפילו ישב פעמיים בכלא הפולני באשמת קומוניזם. היום זה קצת פחות פופולרי, אמנם, אבל ייתכן מאוד שהעובדה שהיה קומוניסט הצילה את ספתא יולה, כי הוא היה מודאג במיוחד. הגרמנים, הוא ידע, לא משתגעים על קומוניסטים ולא משתגעים על יהודים, אז בטח שהם לא מתים על קומוניסטים יהודים.
אז הוא ארגן עגלה עם כמה סוסים ושלח את ספתא יולה בת העשר יחד עם דודתה אל מעבר לגבול, לאזור הרוסי. רוב בני משפחתה של יולה, שלא היו על העגלה, סיימו את חייהם במחנות הסמוכים: מיידאנק, בלז'ץ וסוביבור.
הסיפור ממשיך, ומדי פעם נפער חור שספתא יולה לא יודעת ממש למלא אותו. "מה שאני זוכרת אני זוכרת", היא אומרת, "ומה שלא, כנראה לא צריך לזכור".
כשהן הגיעו לעיר וולודימיר־וולינסקי סיימתי כבר את העוגייה החמישית. "ירדנו מהעגלה עם כתובת של קרובת משפחה, אבל בעיירה שרר עוצר. ישבנו על המדרכה ולא ידענו אם ללכת ולאן, ולפתע נפתחה דלת ואישה שלא הכרנו הכניסה אותנו לביתה. היא הכינה לנו קערת כיסוני ורניקס ונתנה לנו לישון שם. בבוקר הלכנו לכתובת של בת המשפחה, אבל היא לא פתחה את הדלת".
מדי פעם ספתא יולה מציעה לחדש את כוס התה, אבל אני כבר בשוונג. ואני גם לא סובל תה. בכל אופן, הסיפור מכאן ואילך קצת מאבד מהכרונולוגיה שלו. ספתא יולה מתחילה לירות עליי פאזל מטורף של נדודים. היא מספרת לי איך הגיעה לקרובת משפחה בפולטובה, ואיך גנבו לה את מעיל החורף שלה והם היו צריכים לחכות בתור במשך כמה שבועות כדי לקבל מעיל חדש. היא מספרת איך בשלב כלשהו הצטרף אליה אביה. היא מספרת איך ב־1941 הוא שלח אותה לבקר דודה בעיירה אחרת, ובזמן החופשה הגרמנים החליטו להפר את הסכם ריבנטרופ־מולוטוב ולפלוש לרוסיה. היא מספרת איך אביה נעצר בידי הרוסים ונשלח למחנה עבודה. היא מספרת על ההפצצות של הגרמנים, ועל המשימה שהוטלה על הילדים בעיירה: לעזור לקשישים להגיע לשוחות שנחפרו כדי להסתתר בהן בזמן ההפצצות.
היא מספרת איך החליטו לפנות את העיירה, וכולם צעדו 50 קילומטרים עד לתחנת הרכבת. היא מספרת שהיא זוכרת את אדמת תחנת הרכבת רועדת מעוצמת ההפצצות, בעודה שוכבת שם ומחכה עד יעבור זעם.
אני ממשיך לפרק עוגיות, והיא ממשיכה בסיפורי המסע. היא מספרת לי על הקולחוז שהם נשלחו אליו, ובו עבדה בשדה חמניות יחד עם חבורה של איכרות רוסיות ענקיות. כנראה נגזר על סבתא לגור ליד חמניות כל חייה, אם כי אני בטוח שהגרעינים של עפולה טובים יותר משל הקולחוז. היא מספרת איך ב־1943 אביה שוחרר ממחנה העבודה הרוסי ואיתר אותה. אחר כך הם נדדו יחד לבוכרה. מתברר שיש לי צד בוכרי.
היא מספרת שעם תום המלחמה, ב־1945, התחילו להגיע ידיעות על מה שקרה למי שלא היה על העגלה שחצתה את הגבול לרוסיה. היא מספרת על ניתוח התוספתן שעברה בהרדמה מקומית. ואחר כך על ניתוח הוצאת שקדים שעברה, ללא הרדמה בכלל.
אני שואל אותה אם במשך המלחמה דיברו על ישראל, והיא מזכירה לי שעוד לא הייתה ישראל אבל גם על פלשתינה לא ממש דיברו. סבא וסבתא שלה היו חרדים, אבל איכשהו מכל היהדות הזאת הילדים שלהם יצאו קומוניסטים. עד היום מוזר לה שאבא שלה החליט בסוף שיעלו לישראל ולא לאמריקה.
כשצלוחית העוגיות מתרוקנת היא מציעה ריפיל. אני מסרב בנימוס, היא מתעלמת. הצלוחית ממולאת מחדש, והסיפור שוב צובר תאוצה. ספתא יולה הצטרפה לקבוצת נוער של השומר הצעיר שיצאה ברכבת לאוסטריה. אחרי שהות קצרה במחנה פליטים שם, הם המשיכו לאיטליה, דרך האלפים. הם הגיעו למנזר והשתכנו בו בהמתנה לבריטים הנחמדים בפלשתינה, שייתנו במטותא אישור לכמה יהודים אחרי מלחמה, להגיע למולדת שלהם.
באיטליה ספתא יולה זכתה לראות משחק של יובנטוס. במילים אחרות, הגברת הזקנה שמולי זכתה לראות את הגברת הזקנה. אחרי שנה וחצי באיטליה ספתא יולה יצאה מוונציה לפלשתינה בשיט פאר על גבי סירת דיג עלובה ועמוסה. רגע לפני שהסירה הגיעה לחוף, טייס סיור בריטי זיהה אותה, ומשחתת בריטית דאגה לכך שספתא יולה וכל הקבוצה שלה תצא לחופשה קצרה במחנה מעפילים בפמגוסטה שבקפריסין.
רק ב־27 באפריל 1948 הגיעה ספתא יולה לישראל. "זאת הייתה הפעם הראשונה בה ראיתי עצי זית", היא מתארת את גודל המאורע. הלוחמת הצעירה נשלחה לקיבוץ שער־הגולן. אני שואל אותה אם היא זוכרת חגיגות מיוחדות ב־14 במאי, יום הכרזת המדינה. היא לא. אתם מבינים? זיתים היא זוכרת.
את ה־15 במאי היא דווקא לא יכולה לשכוח. השכנים החביבים שלנו בסוריה חששו מההכרזה של המדינה הקטנה, והתחילו להפציץ לספתא יולה את הצורה. איטקה, סגנית המפקד של הקבוצה בשער־הגולן, החליטה להעביר אותם לדגניה. לאחר מכן סיפרה לה שהם ערכו דיון והחליטו ביניהם שלמי ששרד את אירופה, לא מגיע למות בשער־הגולן.
בדגניה מינו את ספתא יולה לקשרית. מתברר שהאישה עם כאבי הגב הנוראיים הייתה פעם איילה קלילה שקיפצה בין עמדה לעמדה. לאחר מכן היא חזרה לשער־הגולן, ושם כמעט חוסלה בירי של מטוס סורי שחלף מעליה. היא מספרת שנשכבה על דשא חדר האוכל, ונזכרה שקראה פעם בספר שכשכדור חודר לגוף זה לא כואב. בהזדמנות זו אני רוצה להודות לטייס הסורי על יכולות הקליעה הממש גרועות שלו.
לאחר תקרית הירי עזבה ספתא יולה את שער־הגולן. לא בגלל הירי, אלא כי פתאום היא גילתה שהקומוניזם של הקיבוץ הוא לא באמת קומוניזם: בחלק מהחדרים יש קומקום, בחלק אין. אבל ספתא יולה לא באה לפלשתינה כדי לנוח. היא נדדה לתל־אביב, מצאה בשדרות רוטשילד כמה אנשי פלמ"ח, ומיד התנדבה.
כשלפניי עוד שעה וחצי נסיעה הביתה, אני שואל את ספתא יולה מה היא חושבת על ישראל היום. אחרי סט קיטורים קטן, כהרגלה, היא אומרת: "הבעיה היא שלאנשים היום יש עיניים גדולות. לא מסתפקים במועט". אני לוקח את זה כביקורת אישית, בתום עשרים עוגיות, ארבע כוסות תה ושעתיים סיפור. אני מסתכל על האישה הקטנה־גדולה הזאת, בת ה־88, ושואל אותה אם בכל הסיפור הזה יש משהו שהיא מצטערת עליו. "אולי שבין כל המסעות וההתגלגלות הזאת", היא אומרת, "אף פעם לא השקעתי מחשבה במה אני רוצה להיות".
"מה זאת אומרת", חיבקתי אותה לפני פרידה. "את ספתא יולה".
אקו"ם