נתניהו פספס תעודת כבוד לדמוקרטיה הישראלית
אם נתניהו היה נועד עם שר החוץ הגרמני, זו הייתה תעודת כבוד לדמוקרטיה. וגם: הבחירות בצרפת דומות להתמודדות על ראשות הממשלה בין ברוך מרזל לאבי גבאי
ראש הממשלה נתניהו בחר השבוע להפוך את 'שוברים שתיקה' ואת 'בצלם', שני ארגוני זכויות אדם חשובים אך שוליים, לארגונים מפורסמים באירופה. על הדרך הוא הפך גם את שר החוץ הגרמני וסגן הקנצלרית, זיגמר גבריאל, לשר ידוע גם כאן וגם באירופה. בישראל לא הכירו את גבריאל, וספק רב אם רבים מכירים אותו אפילו בגרמניה. בניגוד לישראל, במדינות נורמליות שרי הביטחון והחוץ לא מוכרים, ועיני הציבור נשואות אל השרים החשובים באמת: שרי הכלכלה, הפנים ואיכות הסביבה.
ראש הממשלה ביטל את הפגישה עם גבריאל משום שהשר האורח שקבע פגישה עם אנשי 'שוברים שתיקה' ו'בצלם'. יחסי הציבור המצוינים שעשה נתניהו לגבריאל ולשני הארגונים לא עולים בקנה אחד עם רצונו לגמד אותם ולדחוק אותם עוד יותר מחוץ לקונצנזוס. סביר להניח כי זרם התרומות מחו"ל לשני הארגונים הללו ילך ויגבר, כך שיוכלו לחשוף עוד עוולות שגורם הכיבוש בשטחים או חלילה מעשים חריגים של חיילי צה"ל, שגם הם קורבנות השליטה על עם אחר. הבונוס שקיבל נתניהו על המהלך היה משבר דיפלומטי עם גרמניה, ידידתנו הגדולה באירופה. אז היה כדאי? זה רציני? רק בשביל עוד כמה מחיאות כפיים של ביטן, זוהר, קיש וחזן?
לו אני נתניהו, דווקא הייתי דואג שגבריאל ייפגש עם שני הארגונים. זו הייתה הזדמנות מצוינת להפגין בפני שר החוץ הגרמני את עוצמת הדמוקרטיה הישראלית. הנה שני ארגוני זכויות אדם שפועלים באין מפריע נגד המדיניות הישראלית הרשמית, נלחמים בכיבוש, מבקשים לשמור על הקוד המוסרי של חיילי צה"ל, ומגנים על האוכלוסייה הפלסטינית אם צריך. הנה ישראל היפה, הפלורליסטית, שיש מי ששומר על צביונה המוסרי, בהם קציני צה"ל וחיילים מצטיינים לשעבר ששומרים על חבריהם בצבא ועל ערכים כמו מגבלות השימוש בכוח וטוהר הנשק.
בהודעה שפרסם השבוע נתניהו נכתב כי "מדיניות ראש הממשלה היא לא להיפגש עם דיפלומטים שמבקרים בישראל ונפגשים עם ארגונים שמכפישים את חיילי צה"ל ומבקשים להעמיד אותם לדין כפושעי מלחמה". הנוסח היה צריך להיות אחר: "מדיניות ראש הממשלה היא להיפגש עם דיפלומטיים שמבקרים בישראל, גם אם הם נפגשים עם ארגוני שמאל שאנחנו לא אוהבים ולא מסכימים עם פעילותם המזיקה בארץ ובחו"ל". האם זו לא הייתה יכולה להיות תעודת כבוד לישראל במקום חרם קצת פחדני, שרק השיג תוצאה הפוכה? אני בטוח שכן, אבל אני גם בטוח שאני בעמדת מיעוט.
לא מזמן עמדתי בתור לכספומט בכנסת, מאחורי אחד מחברי הכנסת הוותיקים. כאשר סכום היתרה שלו עלה, לא יכולתי שלא להציץ. ראיתי פלוס של למעלה מ־82 אלף שקל. ברור שתקפה אותי קנאה מול האנשים שאף פעם לא צריכים להתמודד עם מינוס בבנק. אני לא מסוגל להבין מדוע רבים מהם לא מסתפקים בסכומים הנדיבים כל־כך שהם מקבלים מהמדינה, נוסף על המעמד והכבוד שבהם הם זוכים כשרים, סגני שרים וחברי כנסת. למה הם צריכים להסתבך כל הזמן בפרשיות, חקירות, כתבי אישום ואפילו מאסרים, שרובם נעים סביב הכסף?
השבוע החליט עמיר פרץ לחשוף באתר מפלגת העבודה את הצהרת ההון שלו. פרץ הוא היום חבר הכנסת הוותיק ביותר. הוא מכהן בבית מאז 1988, מטעם כמה מפלגות. הצהרת ההון שלו מלמדת כי הפוליטיקאי הישראלי הוא איש שיכול לצבור רכוש ולחיות היטב מהמשכורת הממשלתית המצוינת שהוא מקבל לאורך שנים.
לפרץ ואשתו אחלמה יש לפי ההצהרה שני בתים בשדרות ובת־ים, ו־800 אלף שקל בתכניות חיסכון ובקופות גמל. אין להם עסקים, אין פקדונות בחו"ל, אין ניירות ערך. יש תנאים נלווים יוצאי דופן כמו לכל חבר כנסת. הכול מצוין. "הלוואי שכולם היו חיים ברמה שלי", אומר פרץ. אז למה צריך להיות אולמרט ודרעי ובניזרי והירשזון, ואני לא רוצה להתחיל לפרט את שמות ראשי הערים וסגניהם והפקידים תאבי הבצע שנשלחו לכלא, או שעומדים לדין בימים אלה?
מה שנראה כל כך פשוט ושקוף עבור איש ציבור, אינו פשוט בכלל. העובדה היא שאף אחד ממתחריו של פרץ לראשות העבודה, ובעצם אף פוליטיקאי אחר, לא שש לחשוף בפומבי את היקף ההון שלו. למה, בעצם? מה יש כאן להסתיר? פרץ אומר לי שאלה הקודים המוסריים שלו. הוא עבד למען הציבור - ולא משנה כרגע אם הוא הרשים במילוי תפקידיו או לא - ועכשיו הוא מפרסם בלי חוכמות ובלי בושה כמה כסף שילמנו לו ומה הוא עשה איתו. אפשר להעריך את זה.
אני מודה, קשה לי להשתחרר מהבחירות המרתקות בצרפת. כולם מבינים שהאירוע שם היסטורי. לסיבוב השני עלו שניים שלא שייכים לאחת המפלגות הממוסדות, שתמיד העלו את המועמדים הסופיים במרוץ לנשיאות. נציגי המפלגות הרפובליקנית והסוציאליסטית נשלחו הפעם הביתה אחרי הסיבוב הראשון. לסיבוב השני עלו מרין לה־פן ועמנואל מקרון. תארו לכם שבבחירות אצלנו היו עולים למאבק ראש בראש על ראשות הממשלה ברוך מרזל ואבי גבאי. ברוך מרזל על תקן מרין לה־פן, ואבי גבאי על תקן עמנואל מקרון.
לפני שלוש שנים איש בצרפת לא שמע את השם מקרון. הוא היה יועץ פיננסי של הנשיא פרנסואה הולנד, שאחר כך מינה אותו לשר הכלכלה. לפני שנה הוא פרש והקים תנועה בשם 'קדימה'. אבי גבאי היה כאן שר לאיכות הסביבה, התפטר מהממשלה ועכשיו רץ לראשות העבודה. ההשוואה לצרפת נראית מופרכת, אבל זה בדיוק המצב: מקרון מול לה־פן, לעומת גבאי מול מרזל.
המיאוס מהפוליטיקאים הקונבנציונליים שיחק תפקיד מכריע בבחירות בארה"ב, ועכשיו גם בצרפת. אנשים שהצביעו עבור פרנסואה פיון הרפובליקני השמרן היו צריכים להתנצל לפני כן, כיוון שבחרו במי שהעביר מאות אלפי אירו לבני משפחתו שלא כדין. נשיא צרפת הסוציאליסט פרנסואה הולנד, שהוא שונא ימין, כיסח את המועמד הסוציאליסט בנואה המון ותמך במקרון העצמאי. עכשיו מקרון בן ה־39 הוא המועמד המוביל.
גם בארץ אפשר להרגיש מיאוס מהפוליטיקאים המסורתיים. בסקר של ערוץ 2, קרוב ל־61 אחוזים אמרו שהם לא מרוצים מנתניהו. מהעבר השני, יצחק הרצוג מוביל את העבודה ל־12 מנדטים בלבד. האיש ברחוב שתומך בנתניהו אומר שלמרות הכול "הוא הכי מתאים, אין מישהו אחר". אין אצלנו מקרון שלוקח קולות גם מהימין וגם מהשמאל. יאיר לפיד נכנס לחלל המנהיגות הזה, אבל מנצל רק את החולשה של הרצוג. את נתניהו הוא לא מזיז. להפך, בסקר האחרון נתניהו והליכוד רק מתחזקים, ולפיד מאבד תמיכה לעומת סקרים קודמים.
בחזרה לצרפת: גשם חזק שטף את רחובות פריז שלשום. העיר קרה ואפורה, וגם מצב הרוח קודר. הבחירות והמועמדים לא הוסיפו תחושת גאווה לאומית. ההצגה טובה, הסיום מדכא. לה־פן חכמה ועובדת היטב, אבל העמדות האולטרה־ימניות שלה מעוררות חלחלה. מקרון הוא אניגמה. ברגע זה הוא מוביל בפער מבטיח של 15־20 אחוזים לקראת הסיבוב השני ב־7 במאי, אבל תומכיו חוששים מחשיפה מביכה או מגה־פיגוע שיהפכו את הקערה. "הכול יכול להיות. דאעש עובד, הרוסים עובדים בעד לה־פן. שום דבר לא סגור", אמר לי חבר בפריז, פעיל במטה מקרון. לכו תדעו אם תסריט הנשיא טראמפ, שגם הוא תומך בלה־פן, לא יחזור על עצמו.
אקו"ם