בסקירה ראו בבטן בת, אבל אני רציתי עוד בן
תאמרו שאני חוצפנית, שיש זוגות שאפילו אחד עוד אין להם. שהעיקר הבריאות. אני יודעת הכול, ובכל זאת בכיתי
זה עומד להיות טור שכולם יתבאסו בגללו ובגללי. המשפחה. החברים. אתם. זה טור שגם אני כנראה אתבאס עליו עוד כמה שנים. לא אאמין איך הרשתי לעצמי לכתוב אותו בכלל.
אבל הצורך להגיד דברים לא נעימים שלא תמיד קל לקרוא או לכתוב עליהם, הצורך לכתוב רגשות קשים, קיים כל הזמן. לפעמים זה בנושאים שזוכים למחיאות כפיים: כל הכבוד שניפצת את השקט סביב הנושא הזה, יישר כוח על האומץ לדבר על הנושא המושתק ההוא. לפעמים זה בנושאים שבפעם הראשונה פגשו את הדיו ולפעמים זה בנושאים גרועים, לא אהודים. מחשבות עתיקות, פרימיטיביות, שכבר פסו מן העולם וטוב שכך. שאני מתביישת בהן, שאני מתביישת בעצמי שאני בכלל מרגישה אותן.
אל תגיבו לי על הטור הזה. אני יודעת מה תגידו. שאני חוצפנית, שלא מגיע לי הטוב שנפל עליי, שאיך אני מעזה. שיש זוגות שאפילו אחד עוד אין להם. שהעיקר הבריאות. כל מה שאתם יכולים להגיד לי או לכתוב לי כבר אמרתי לעצמי. הלקיתי את עצמי, הקאתי על עצמי. שנאתי את עצמי והתייסרתי. ועדיין, אני רוצה לכתוב לכם על 48 השעות שבהן יבבתי כשהתבשרתי שיש לי בבטן בת. נכון יותר - עוד בת.
זה לקח לי יום, ועכשיו אני שמחה. מהבת. ה־בת.
צילום: שאטרסטוק
"רגע", אתם שואלים את עצמכם, "מה יש לה בבית?" אז אעזור לכם להיזכר: שתי בנות, בן ובת (כפרה עליהם, חמסי חמסי שום בצלצלי שאלוט). "אז כבר יש לה בן אחד, אז מה היא רוצה?". כבר יש לי בן. אחד. נכון. ורציתי עוד בן, כל כך. רציתי עוד בן כי לא רציתי בן אחד מוקף בכל הבנות. כי רציתי שלבן שלי תהיה חוויה של אח. אבא שלו ממשפחה של רק בנים, ואת אחוות האחים ביניהם רציתי להעניק גם לבני.
רציתי בן כי נראה לי שיותר קל פה בעולם להיות בן. לא שאני יודעת, כי לא הייתי בן. לא שאני יודעת כי מעולם לא ניסיתי לחנך את הבן שלי, אני בעיקר מנסה למנוע ממנו לאכול נזלת (אבל זה לא עניין מגדרי דווקא). כבר הואשמתי בכך שאני לא מייחסת רגישות ומורכבות גם לגברים, אז אני לא אומרת את זה, אתם כן ומאוד, אבל אני לא אתם. אני אני. ואני בטוח יודעת כמה מסובך (ומקסים ומהמם) להיות בת פה בעולם. אישה.
יש בתוכי עוד מחשבות כל כך אפלות, שכבר אין להן מקום בעולמנו הנאור ובשנת 2017. יש בי מחשבות שיגרמו להוצאתי לסקילה בקרב אחיותיי הפמיניסטיות ואולי אין אפילו מקום להעלות אותן על הכתב, אבל כאילו בן זה עדיין יותר שווה. יורש העצר. ממשיך שם המשפחה. נושא הלפיד. זו כנראה אני האחרונה בעולם שעוד משווה, כמה בנים וכמה בנות יש לכל אחד. וכן, אני עלובה וחצופה. ואיך אני, מכולן, אני שמקיפה את עצמי באמהות. עושה מופע לאמהות. כותבת ספר לאמהות. כותבת לנשים, כותבת נשים. מחשבות מהרחם, חלומות מהשחלות. זה רק אני ואתן והחצוצרות, מתבאסת שלא אזכה את אבא שלי להיות סנדק של הבן שלי. כי לבנות אין סנדק אצלנו. או בכלל.
הכול שטויות, שטויות, שטויות. אני יודעת ואני חוצפנית. באמת, יש שבאים לסקירה ומקבלים בשורות מחרידות, נכנסים לדילמות שהמוח לא מסוגל להכיל, ואני יוצאת ובדמעות מבשרת בווטסאפ "הבדיקה בסדר, עוד בת (אימוג'י לב ורוד)". וחוזרת הביתה ומסתערת על הארגזים עם הבגדים הכחולים, כל בגדי הגוף עם צווארון לבן של חולצות שבת ומכנסיים חומים רכים ומוקסינים במידה "ניובורן" שמעולם לא נלבשו. ואפודות על אפודות על אפודות. זהו, תשמחי עם מה שיש. ואני כועסת על עצמי. מה עוד תרצי? היה לך נס, את שומעת? נס!!! פתחי שולחן, תעשי סעודת הודיה. אבל הקצב והאלימות שהידיים מיינו וחילקו ומסרו, את הבגדים והמצעים והמגבות. את כל הכחולים והאפורים והחומים. הידיים הסגירו והדמעות החליקו והפה הוצף.
האיש שלי כעס, ממש. מה זה משנה? הוא אומר ובאמת מתכוון לכך. הוא בהכרת הטוב במוחלט ואני שוב במרחק תהום ממנו, ביכולת לראות את הטוב ולהודות. אני עדיין במדבר סיני, מעזה להקשות ולהתאונן. חצופה שכמוני. פרימיטיבית.
טבעי לרצות ילד ממין מסוים. כבר התאבלתי יחד עם חברות שהתבשרו על בן רביעי, יחדיו קיללנו והתבאסנו. אז ביקשתי מכולם לתת לי 48 שעות של בכי. שחררתי את השם שרציתי לתת, את הפנטזיה על הברית בחצר. מסרתי את הבגדים. וזהו, אני אחרי. מאושרת עם האפרוחית החדשה שבבטן. שתהיה יפה ומצחיקה וחצופה וכובשת כמו אחיותיה ואחיה. זה לקח לי יום, ועכשיו אני שמחה. מהבת. ה־בת.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם