בני אלון ז"ל: יריב ובן שיח
למרות הריחוק הרעיוני, במהלך השנים הבנו לא מעט את תפיסת העולם איש של רעהו, גם אם התקשינו להשלים איתה. יהי זכרו ברוך
אנשי "זו ארצנו", אשר פעלו בבוטות נגד מימוש הסכם אוסלו בשנות ה־90, היו, מטבע הדברים, היריבים הקשים ביותר מבחינתי, כשם שהייתי אחת משלוש הכתובות הפוליטיות שהעלו על ראש מאבקם.
התקשיתי להאמין שמישהו מהם יכהן בכנסת, וכשזה קרה, שנתיים לאחר שהוקמה התנועה ושנה לאחר רצח רבין, לא היה לי שיג ושיח עם אחד משלושת מנהיגיה, בני אלון ז"ל, שנפטר בסוף השבוע, שנבחר ברשימת "מולדת" לכנסת.
אבל הכנסת היא מקום שבו מתקיימות שותפיות בלתי צפויות כדי לקדם מטרות משותפות בנושאים ספציפיים, והיא גם מקום שבו חבריה משוחחים זה עם זה במהלך שעות ארוכות שבין הצבעה אחת לחברתה. כך מצאתי עצמי משוחח עם בני, מבקש להבין את "הראש" שלו, כשם שהוא תהה על המוטיבציה שלי. שנינו היינו סקרנים מאוד. לשנינו היה קשה להבין את ציוניותו של הזולת. אני לא הבנתי את אי חששו מהפיכת הרוב היהודי למיעוט. הוא לא הבין את נכונותי לוותר על שטחים כדי למנוע זאת.
הרב בני אלון מובא למנוחות
הדס פרוש פלאש 90
אבל נדמה לי שבמהלך השיחות הללו הבנו לא מעט את תפיסת העולם של הזולת, גם אם התקשינו להשלים איתה. לאחר שנים ביקש שאדבר עם תומכיו בארה"ב ואסביר להם מה שביקשתי להסביר לו. זה היה אתגר מעניין עבורי. נסענו יחדיו. הם לא שמעו, לדבריהם, אף פעם את תפיסתו של השמאל הציוני. אני לא פגשתי אותם קודם לכן, וזו היתה הזדמנות לשוחח ארוכות עם בני, שותפי למסע הזה.
באחת השיחות האחרונות בינינו ביקש "שלא אפול מהכיסא". הבטחתי לו שזה לא יקרה, והוא ביקש לדעת אם אפשר לחזור ל"הסכם לונדון" בין שמעון פרס והמלך חוסיין, משנת 1987. אכן הופתעתי. "הסכם לונדון" אמנם לא כלל שום התייחסות לתוכן פתרון הקבע, אבל ברור היה שמדובר על ויתור טריטוריאלי כדי להגיע להסדר עם ירדן, ובאמצעותה - עם הפלסטינים.
הרב בני אלון מקבל את פרס מוסקוביץ. לא ויתר בקלות.
צילום: יששכר רואס
בני ביקש שנעבור על ההסכם. הבאתי מחדרי בכנסת את העמוד האחד שעליו כתוב ההסכם. הוא עבר עליו, ושאל שוב אם יש סיכוי לשחזר אותו. עניתי בשלילה. שנה לאחר שיצחק שמיר, כראש ממשלה, פסל את ההבנות שנוצרו בלונדון, הכריז חוסיין כי הוא מוותר על הגדה המערבית ורואה בה שטח שיש למוסרו לפלסטינים. בזה נגמר הסיפור. המדינה הפלסטינית הפכה לאופציה היחידה למי שרוצה להבטיח רוב יהודי בשלטון ישראל, ואינו מתלהב לעשות זאת במהלך חד־צדדי.
בני לא השתכנע. הוא אמר שהיתה זו טעות קשה מאוד של שמיר, בלי קשר לשאלה אם פרס נהג כראוי כשלא שיתף אותו מראש ביוזמתו, והוסיף כי, לדעתו, צריך לנסות לשוב ללונדון...
כאשר סיפר לי על מחלתו ועל המגבלות אשר הוטלו עליו בגינה, הבנתי שהוא אינו מתכונן לוותר בקלות. הרגשתי שכמעט מיותר לעודד אותו, משום שלפחות בשיחה איתי הוא היה רחוק מייאוש ונחוש להצליח. והוא אכן הצליח, והודיע לי כי כבר אין סימן לסרטן, ונשמתי לרווחה. השנים האחרונות ניתנו לו, בעיניי, כפרס על כך שלא הרים ידיים.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם