פייק דרום: ערוץ 10 לא יכול בלי סילופים
'קרוב לבית' הוא פרויקט תקשורתי יפה של ערוץ 10, חבל רק שכיאה לקו הפוליטי שלו, כתבי הערוץ לא פספסו הזדמנות להתנגח בציבור הדתי במצפה רמון. וגם: מה אומרת זכייה שנייה באליפות על בירת הנגב?
כבר 28 שנים עומד פיני בדש בראשות מועצת עומר, ומנהל את היישוב ביד רמה. מצד אחד, התוצאות מרשימות. עומר נמצאת באשכול הגבוה ביותר בדירוג החברתי־כלכלי, יש לה תיכון ברמה לימודית גבוהה ופארק תעשייה ובו עשרות חברות הייטק, ואף שהיא בנגב היא ירוקה מאוד בזכות מכון טיהור שפכים מתקדם. מצד שני, עם נתוני פתיחה סוציו־אקונומיים כמו של תושבי עומר, ההתפארות של בדש באיכות החיים הגבוהה שהוא מעניק לתושביו היא לא חוכמה גדולה.
בשבוע שעבר שמעתי את בדש בסיור של מכון גשר למנהיגות בשיתוף 'קבוצת ירוחם'. אחרי שפרס את הסטטיסטיקות המרשימות של יישובו, היו לבדש כמה התבטאויות לא פשוטות. הוא הביע צער על כך שלמרות הרף הכלכלי הגבוה המוצב בכניסה ליישוב, שמתבטא בעיקר במחיר המגרשים לבנייה, בשנים האחרונות מצליחה להגיע ליישוב גם "אוכלוסייה עם הרבה כסף ומעט שכל", כלשונו.
בהמשך, כשנשאל על מערכת חינוך דתית ביישוב שלו, הוא הצהיר שלמרות פנייה של כמה משפחות והתחייבות למימון מצד משרד החינוך, הוא סירב לפתוח גן דתי בעומר מכיוון שהוא לא מוכן ל"פיצולים" אצלו ביישוב.
בעומר מתגוררים קרוב לעשרת אלפים תושבים, ובכל זאת, בדש לא מוכן לספק ביישוב שלו צרכים לאוכלוסייה דתית. כנראה מאותה סיבה גם אין אצלו ביישוב מועצה דתית וחברה קדישא. אם יישוב דתי בגודל כזה היה מסרב להקים בתוכו גן חילוני, כבר הייתה פורצת מהומה. אבל התושבים בעומר, שבהם גם אנשי אקדמיה רבים ושופטים, בולעים בקלות את המדיניות הבעייתית של ראש המועצה, כל עוד הוא דואג לאיכות החיים הגבוהה שלהם.
מאותה סיבה כנראה, הם גם לא מתנגדים לשיטות הטיפול שלו בסוגיית השכנים הבדואים. כמו כל סוגיה אחרת, גם את הסוגיה הזאת פותר בדש באמצעות כסף וכוח. הוא שוכר חברות אבטחה שמפנות התיישבות בלתי־חוקית והורס מבנים, וכדי להתמודד עם הפשיעה הוא דואג להקיף את יישובו במערכות הגנה מתקדמות. גם הפתרון הכללי שבדש מציע לסוגיית ההתיישבות הבדואית מורכב מכוח וכסף. הוא מציע לבנות לבדואים יישובים חדשים, להקציב לכל תושב בפזורה חמש שנים להחליט לאיזה יישוב הוא מתפנה ואז לפנות בכוח את כל מי שנשאר בשטח.
הפתרון של בדש נשמע קוסם, ויש בו בהחלט גם מרכיבים הגיוניים, אבל נעדרים ממנו שיח, הידברות ושיתוף פעולה, וכמובן השקעה הכרחית במוסדות חינוך ובמקורות תעסוקה. בניגוד לעומר, מדינת ישראל היא לא רשות מקומית הומוגנית שמורכבת רק מחילונים מבוססים. את הבעיות המורכבות שלה לא כדאי לפתור רק באמצעות כסף וכוח.
'קרוב לבית' הוא פרויקט תקשורתי יפה של ערוץ 10. מדי כמה שבועות מקדיש הערוץ יום שידורים מלא לאחת מערי הפריפריה. תוכניות האקטואליה משודרות בשידור חי מהעיר, ובנוסף משודרת סדרת כתבות על אתגרי המקום. עד כה נערכו במסגרת הפרויקט ימי שידור מטבריה ומעכו, ובשבוע שעבר הוקדש יום שלם למצפה־רמון. כשמדובר בכתבת חדשות של חמש או עשר דקות, התוצר בדרך כלל לוקה בשטחיות ובסטראוטיפיות, אבל כאשר מפיקים סדרה של כתבות ויום שידורים מלא, בדרך כלל התוצאה הרבה יותר מאוזנת ומורכבת, וכך אפשר לומר, בגדול, גם על היום ששודר ממצפה־רמון.
מצד אחד, אפשר היה להתרשם ממגוון היוזמות העסקיות והתיירותיות של העיירה הקטנה, מגן הילדים שפועל ביער, ומהנוף הגיאוגרפי והאנושי הייחודי. מצד שני הוצגו גם אתגרי הדיור והתעסוקה, ובעיקר הוצגה המורכבות של פיתוח והתחדשות מול רצון לשמר את הדברים הטובים והייחודיים בעיירה הקטנה והשקטה. כמו בכל עיירה בפריפריה, חלק מהתושבים הוותיקים דוחים כל ניסיון לשינוי, וחוששים מכל התיישבות של אוכלוסייה חדשה. עם זה, רוב התושבים מפנימים שאי אפשר לדרוך במקום ושהתפתחות דמוגרפית וכלכלית של יישוב דורשת פתיחות לשינויים והכלה של גוונים חדשים.
חבל רק שכיאה לקו הפוליטי של חדשות 10, גם ביום השידורים הזה, כתבי הערוץ לא פספסו הזדמנות להתנגח בציבור הדתי בעיירה. מתן חודורוב הציג את הישיבה התיכונית המקומית כמי שהשתלטה על בניין דירות שהיה יכול לפתור בעיות דיור של תושבים ותיקים. הוא לא טרח לציין שהבניין שנמסר לישיבה שימש בכלל את הצבא ולא למגורים, והיה מיועד להריסה כמו בניינים אחרים סביבו שאכן נהרסו. כתב אחר, אלמוג בוקר, ציין שבגלל הגרעין התורני המקומי הברכה העירונית אינה פועלת שלושה ימים בשבוע, כשבמציאות בכל אחד מימות השבוע יש גם שעות שחייה נפרדות וגם שעות שחייה מעורבות, בנוסף לשבת שבה אין בכלל שחייה נפרדת. מתברר שגם כשאנשי ערוץ 10 עושים דברים טובים, הם לא יכולים להימנע מכמה סילופים. זה חזק מהם.
באליפות השנייה והטרייה של הפועל באר־שבע יש משהו חזק יותר מזו של השנה שעברה. היו כבר בעבר לא מעט סינדרלות מהפריפריה שהצליחו לגנוב צלחת אליפות אחת או שתיים מארונות התארים העמוסים של הקבוצות הגדולות בכדורגל הישראלי. פעם זו הייתה קריית־שמונה, ופעם הפועל חיפה, ובשנות השבעים הייתה גם קבוצה מבאר־שבע. כדי להוכיח שהפועל באר־שבע של היום היא לא עוד אחת מהסינדרלות הללו ושהצלחתה משקפת תהליך משמעותי שעובר על בירת הנגב, נדרשה האליפות השנייה והרצופה, שנעשתה במקביל למסע מרשים בליגה האירופית.
בוקר יום ראשון השבוע היה עוד בוקר שגרתי ונורמלי בחייה של עיר גדולה, שכבר לא ממש מתרגשת מהעובדה שקבוצת הכדורגל שלה זכתה אמש באליפות המדינה. כשפסעתי על הגשר החדש המחבר בין פארק ההייטק של העיר לתחנת הרכבת עמוסת הסטודנטים, והשקפתי מלמעלה על האוניברסיטה, בית החולים והמגדלים החדשים, הרהרתי שהשגרה האדישה היא ההוכחה הכי טובה לכך שבאר־שבע של 2017 היא כבר לא סינדרלה, אלא אלטרנטיבה גאה לערים הגדולות בישראל, ולא רק בתחום הספורט.
אקו"ם