עצמאי בשטח: אני נפרד מתלוש המשכורת
אחרי עשרים שנות תלוש משכורת הגיע הרגע להיפרד מהבוס, לפרוש כנפיים, ולגלות שמעכשיו אתה קצת כמו מדינת ישראל: עוסק מורשה קטן ומוקף אויבים
זה היה שבוע שנחגגו בו שני ימי עצמאות. אחד קטן ולא משמעותי, של מדינה בת 69 שעדיין מתנצלת על שהעזה לנצח במלחמה שנכפתה עליה לפני שבעים שנה, ושהעובדה שהיא קיימת ומשגשגת עוד היא הדבר שהכי מתאים להגדרה הדתית "נס גלוי".
יום העצמאות השני הוא אחד הימים המשמעותיים בהיסטוריה של העם היהודי בכלל, ושל עבדכם הנאמן בפרט. זה יום שבו גבר לא צעיר במיוחד, בן 35 עוד מעט, שנולד בעפולה ועכשיו מתגורר בתל־אביב, קטע באבחה חדה את שושלת השכירות המפוארת שלו, עזב את משרד הפרסום שעבד בו, והפך משכיר לעצמאי.
הקלישאה אומרת, שאדם הנמצא רגע לפני מותו זוכה לראות את כל חייו חולפים אל מול עיניו. אז נכון, זה עוד לא מוות, אבל כשהסתובבתי שם במשרד ביומי האחרון עם הארגז - אגב, לא באמת היה ארגז. הייתה שקית מעפנה כזאת של זארה, ששירן שלפה לי מתחתית מגרת השקיות - בקיצור, כשהסתובבתי שם עם השקית ואספתי את הדברים האישיים שלי, רגע לפני שנטשתי את הביטחון שבמעסיק קבוע ובתלוש משכורת שאני לא מבין, חלפה מול עיניי כל שושלת השכירות הענפה שלי.
גיל 15: לאחר ריאיון עבודה נשכני ומאתגר שדרש ממני להציג תעודה מזהה ולנהל שיחה של חצי דקה, התקבל עבדכם הנאמן לעבודה בסניף בורגר ראנץ' בקומה הראשונה בקניון עפולה. בתחילה הוצבתי בעמדת שוטף הכלים, אך לאחר שהבינו בסניף שמדובר בפוטנציאל אדיר (וגם כי היה מחסור בכוח אדם) קודמתי לעמדת הצ'יפסר. אני לא נוהג להשתחצן, אבל עד היום מרחפת דמותי כאגדה בין עובדי הצ'יפסר של בורגר ראנץ'.
עד היום מדברים על הנער הצעיר שידע לשלוט בארבע סלסילות שהוכנסו בזמנים שונים אל השמן הרותח, ללשלוף טבעות בצל בזמן שהוא שופך צ'יפס קפוא בדיוק בכמות הנחוצה אל הסלסילה הסמוכה. מהר מאוד זיהו גם בסניף את היכולת המרהיבה והעבירו אותי אל עמדת ההמבורגרים ואל תפקיד האחמ"ש. לצערי, בשלב מסוים חשתי שמיציתי את עצמי בתחום המזון המהיר, תליתי את כפפות ניקוי הגריל עם מסיר השומנים, והמשכתי הלאה, לקומה השנייה של הקניון.
גיל 16: רבים מהקוראים הצעירים של הטור לא מודעים לכך, אך פעם נהגו בני ישראל לצאת מביתם לבושים לבן, וגם צבעים אחרים, כשבידם מטבעות ושטרות, ולרכוש לעצמם דיסקים. כן, ממש לרכוש. לא לשמוע ביוטיוב, לא להוריד מהאינטרנט, ולא לנגן בטלפון הנייד. ובמשך שנה שלמה, מי שנשא באחריות הכבדה של המלצה לתושבי עפולה והעמק על דיסקים חדשים היה אני. ואכן, לפי מחקר מדויק שהמצאתי שנערך באוניברסיטה העברית של הטכניון בתל־אביב, בשנת 1998 צמחה צריכת הרוק הכבד בעמק יזרעאל ממעט להרבה. זו ההזדמנות להתנצל בפני גברת מבוגרת אחת, נטולת ידע מוזיקלי בכלל, שחשבתי שיהיה מאוד מצחיק למכור לה דיסק של מטאליקה כמתנה לכלתה. אם את קוראת את זה, שלחי אליי דוא"ל ואני מתחייב להחזר כספי.
גיל 16.5: במסגרת משרתי בחנות הדיסקים, שהייתה גם חנות ספרים, יצא לי לעבוד לא מעט בירידי ספרים למיניהם. אני יכול לקבוע בוודאות שזו הייתה העבודה שעיצבה את דמותי הנוכחית באופן המשמעותי ביותר. ואני לא מדבר על ההזדמנות לקרוא המון ספרים, אלא על הצורך להרים אינספור ארגזי ספרים ולדפוק את הגב עד עצם היום הזה.
גיל 17: לאחר כשנה בחנות הדיסקים, עבדכם הנאמן (אני משתמש בביטוי הזה לא מעט בטור היציאה שלי לעצמאות, כי זה נשמע לי כמו אחלה כינוי לשכיר טוב. תתמודדו) קודם מעבודה באודיו בלבד אל עבודה כשכיר בספריית הווידאו הסמוכה לחנות הדיסקים. האמת? אני לא זוכר הרבה מהתקופה שם, חוץ מכל העונות של "חברים" בעל פה, והעובדה שפעם בשנה היינו צריכים לעשות ספירת מלאי לכל הסרטים בחנות. ואתם יודעים מה אומרים, במקום שבו סופרים סרטים, יתפטרו בסוף בני אדם.
גיל 22.5: אחרי שלוש שנות שירות צבאי, טיול במזרח וחזרה לקדנציה נוספת בחנות הדיסקים, עבדכם הנאמן החליט לעבור לתל־אביב ובמהרה מצא עבודה במוקד ביטוח הבריאות של אחת מחברות הביטוח הגדולות בישראל. לאחר ארבעה ימי עבודה עמוסי חוויות, עבדכם אסף את חפציו ונמלט משם בלי להשאיר זכר. לא עושה טוב לנשמה לבשר לאישה מבוגרת שהביטוח שלה לא מכסה את הסוג הספציפי הזה של סרטן.
גיל 23: כמה ימים לאחר מכן התקבל הבחור לעבודה כבריסטה באחד מבתי הקפה היותר סנוביים של העיר, סמוך ממש לסינמטק - "בסיס האם" של מחנה גרבוז. לדעתי, מכל עבודה בחיים אדם לוקח איתו משהו. ממקום אחד חברים, ממקום אחר משמעת, וממקום נוסף סיפוק. אני יכול לומר שאם יש משהו שלקחתי עמי מתקופתי בבית הקפה, הרי זו ללא ספק שנאת אדם.
אין כמו בית קפה תל־אביבי כדי להבין את הסיבות שהביאו את הקדוש ברוך הוא להוריד מבול על הארץ. אני בטוח שבסדום היו הרבה בעיות, אבל אם תנברו במקורות ודאי תמצאו שמה שגרם ליושב במרומים להחליט שצריך להתחיל גם שם הכול מהתחלה היא איזו סדומית מבוגרת שצרחה על בריסטה אומלל שלא יודע להכין קפה שעונה להגדרה "אני רוצה את זה חם אבל לא רותח, קצת פחות מרותח, אבל לא פושר, שיהיה חם מאוד, אבל שלא יעשה לי כוויה". מהר מאוד הבנתי שזה לא בשבילי, ואחרי שלוש שנים עפתי משם. אל תסתכלו עליי ככה, הייתי צעיר. הייתי צריך את הכסף.
את בית הקפה עזבתי כשהתקבלתי לעבודה בפרסום. השבוע, שמונה שנים אחרי, אמרתי ביי למשרד ולעולם השכירים, ועברתי לעולם שכולו עצמאות. או כמו שאני קורא לו ביני לביני, עולם של חרדה קיומית וחשש תמידי שלא יהיו לך לקוחות ופרויקטים, ואתה, אשתך והילד תגוועו ברעב לאחר שתיזרקו מהבית ותגורו במשך כמה שנים בפינת אלנבי רוטשילד. כמו שאתם רואים, אני בחור אופטימי.
להיות עצמאי זה קצת כמו להיות מדינת ישראל. אתה מוצא את עצמך פתאום עוסק מורשה קטן ומוקף אויבים, כמו מס הכנסה, ביטוח לאומי, פנסיות, מס הכנסה, רואי חשבון, מתחרים, ומס הכנסה. להיות עצמאי זה לקום מוקדם בבוקר לא כי מישהו מחכה לך, אלא כי העולם מחכה לך. להיות עצמאי זה לא להיות חייב דין וחשבון לאף אחד חוץ מלעצמך, שזה הכי נורא. להיות עצמאי, וואלה, עדיין אין לי מושג איך זה באמת, אבל בא לי להתחיל לעשות דברים בשביל עצמי, ואת הפחד? אותו אני אשאיר בינתיים בשקית עם התמונות, הספל שלי, והעטים שפילחתי מהמשרד.
אקו"ם