'בצלם' ו'שוברים שתיקה' - לא הסכנה האמיתית
למרות תשומת הלב הרבה שלה הם זוכים, שני הארגונים הישראלים אינם המזיקים ביותר, אלא ארגוני זכויות אדם שנתמכים בידי גרמניה ומקדמים בפועל אלימות וטרור. ביקור נשיא גרמניה בישראל היה עוד הזדמנות שהוחמצה להפנות את השיח לנושאים החשובים באמת
הקשרים ההדוקים בין ישראל לגרמניה משקפים את התפיסה הישראלית שגרמניה היא בעלת בריתה המרכזית באירופה, והמדינה החשובה ביותר בעיצוב מדיניות האיחוד האירופי. גרמניה מציבה את ביטחונה של ישראל בראש סדר העדיפויות, ומראה מחויבות עמוקה למדינה היהודית מאז הקמתה לאחר מלחמת העולם השנייה. עם זאת, ההתנגשות הדיפלומטית בין ראש ממשלת ישראל נתניהו לבין שר החוץ הגרמני זיגמר גבריאל, לא היטיבה עם היחסים בין המדינות. המחלוקת נמשכה עם שובו של שר החוץ גבריאל לגרמניה כאשר פרסם מאמר דעה המשווה את הסוציאל-דמוקרטים והיהודים כקורבנות השואה.בתוך הסערה המתמשכת של הסכסוך הערבי-ישראלי, תפקידם החשוב של ארגונים לא ממשלתיים אינו מובן כראוי. כך, למרות הטון השלילי סביב ביקורו של גבריאל, העובדה כי ארגונים לא-ממשלתיים הובאו לחזית הדיון הציבורי יכולה להיות דווקא התפתחות לא רצויה.
הבעיה היא כי גם שר החוץ הגרמני וגם נתניהו גרמו לניפוח ההשפעה והחשיבות של 'בצלם' ו'שוברים שתיקה'. למרות תשומת הלב הרבה שלה הם זוכים, שני הארגונים אינם מייצגים את כלל הספקטרום של החברה האזרחית הפעילה בסכסוך הישראלי-ערבי, והם גם אינם הארגונים המזיקים ביותר.
ביקור נשיא גרמניה פרנק-ולטר שטיינמאייר בישראל השבוע היה יכול להיות הזדמנות פז להפנות את שיח לנושאים החשובים באמת שסביבם יש בין ישראל לגרמניה קונסנזוס ברור – מניעת הסתה, מאבק באלימות נגד אזרחים ומלחמה בטרור.
ארגוני זכויות אדם רבים טוענים לקידום זכויות אדם באמצעות שימוש ברטוריקה של "התנגדות" ומטשטשים את הקווים שבין אלימות לאי-אלימות, תוך זלזול בדאגות ביטחוניות. לעיתים הם אף מקנים לגיטימציה לפיגועי טרור נגד אזרחים. לחלק מאותן קבוצות יש קשרים עם ארגון הטרור "החזית העממית לשחרור פלסטין", וחלקם אף ממומנים על ידי הממשלה הגרמנית. זו הבעיה האמיתית.
לדוגמה ארגון, PASSIA עמותה רשומה בישראל, נתנה לבאהא עליאן, מחבל שרצח שלושה אזרחים, את התואר "שהיד". עובדה זו לא מונעת ממנה מלקבל תמיכה מהממשל הפדרלי הגרמני.
גם הארגון הפלסטיני "אל-חק", שלמנהלו שאווען ג'בארין, יש קשרים לכאורה לחזית העממית, מקבל מימון ממשלתי גרמני ישיר ועקיף (באמצעות ארגון מדיקו). מדיקו גם מממנת את איגוד ועדות העבודה החקלאי (UAWC) ,שכונה "הזרוע החקלאית של החזית העממית".
ארגון PSCC, שגם הוא נתמך בעבר על ידי גרמניה במסגרת פרוייקט ל"חיזוק יוזמות לא אלימות" (2013-2016), בפועל ארגן הפגנות אלימות. יתרה מזאת, חברת מועצת המנהלים של הארגון, מנאל תמימי, השתמשה ברטוריקה נאצית ואנטישמית בחשבון הטוויטר שלה והסיתה לתמיכה בטרור.
מכון המחקר NGO Monitor הודיע על כך לממשלת גרמניה, ואף על פי שלא הייתה תגובה ממשלתית, PSCC כבר לא נכלל כשותף.
ובחזרה לאירועי השבועות אחרונים, החיכוך הדיפלומטי הנוכחי מסיט את תשומת הלב מדרך הפעולה המרכזית של חלק מהארגונים במימון ממשלתי גרמני: שימוש מניפולטיבי ברטוריקה של זכויות אדם, והפיכת שיח שתומך באלימות ובטרור לחלק משיח הזכויות.
למרבה הצער נראה שביקורו של נשיא גרמניה שטיינמאייר הוא עוד הזדמנות מפוספסת. מחויבותה של גרמניה כלפי מדינה יהודית שעליה דיבר הנשיא ב'יד ושם' השבוע אמורה להתייחס לא רק להיסטוריה אלא גם לאתגרים רבים של ימינו. בנאומו בהר הצופים הדגיש הנשיא את חשיבותה של החברה האזרחית, אך נכשל בדיוק כמו שר החוץ גבריאל, ולא נגע במקרים הרבים שבהם ארגוני חברה אזרחים הם אלו שתומכים באלימות במקום לקדם שלום.
גרמניה וישראל הן דמוקרטיות משגשגות ובעלות ברית טבעיות, ועל כן טוב שאינן נמנעות מלעסוק בסוגיות כאלה, גם כאשר הן מעוררות מחלוקת. כדי לפתור מחלוקות כאלה, על שני השותפים לפעול יחדיו. על ישראל לפעול באופן שקול ולחשוף את העובדות לגבי ארגונים מסוכנים באמת ופעילותם, במקום לנפח את הרלוונטיות של שתי קבוצות לא מייצגות. באותה מידה, על השותפים הגרמניים לבחור ולבדוק, על בסיס מתמשך, באילו ארגונים הם תומכים מתוך ניסיון לסייע לתהליך השלום ולעודד דיאלוג בין ישראלים לפלסטינים.
שני הביקורים האחרונים לא סייעו לכך וכנראה שנמשיך לחכות להזדמנות הבאה כדי לפתוח ערוץ לדיאלוג פרלמנטרי בין ישראל לגרמניה שיתייחס לנושאים חשובים אלה.
אולגה דויטש, ראש דסק אירופה, NGO Monitor
אקו"ם