יש להוציא את הלוחמים והשוטרים משער שכם
רצח לוחמת מג"ב הדס מלכא ז"ל, מציף שוב את השאלה: מדוע בעצם השוטרים מסתובבים דווקא שם, בשער שכם, משמשים מטרה קלה וסמלית לכל דוקר ויורה?
אחרי תצפית ממושכת על שער שכם ומעבר ברגל, ברכבת ובמוניות ליד השער, אני לא מבין מה לוחמי משמר הגבול ושוטרי המשטרה הכחולה עושים שם. למה הם מסתובבים ליד השער, במדרגות האבן, ליד הגדר, סביב הכיכר, נאחזים במעקות, מביטים סביב בחרדה, תופסים חשודים ומחפשים עליהם סכינים. למה דווקא שם? למה לא במקום אחר? תנו לי סיבה הגיונית. מה, אנחנו לא מבינים שהם הפכו למטרה סמלית של מחבלים, שמגיעים לשער רק כדי לדקור אותם, ורק מפני שהם שם?
תגידו לי שהם שומרים על התיירים ועל היהודים שהולכים לכותל. נו, באמת. בין החומות, ברובע המוסלמי והנוצרי בלבד, גרים ולומדים קרוב ל־1,000 יהודים. האם יש אלף שוטרים ששומרים שם על כל אחד? תגידו שמגיעים לשם ערבים חשודים וצריך לפקוח עין? לא נכון. המחבלים מגיעים לשער שכם רק מכיוון שהחיילים נמצאים שם בצורה מרוכזת, והם נוחים לפגיעה, כאמור.
תגידו שצריך לפקח על הערבים שיוצאים מבין החומות והולכים למערב העיר כדי לדקור יהודים. שטויות. בין החומות חיים קרוב ל־40 אלף ערבים, שהם 15 אחוזים מכלל האוכלוסייה הפלסטינית בירושלים. מדובר דווקא באוכלוסייה שלא רוצה צרות כדי לא להפריע למסחר השוקק בין החומות. יש גם בעלי חנויות ועובדים תושבי הרבעים הללו שחרדים לפרנסתם. דווקא עליהם צריך לפקח? הרי דוקרי החיילים והאזרחים בשער שכם בכלל לא יצאו מתוך החומות, אלא באו מהשכונות הפלסטיניות שמחוצה להן, ואפילו ממחנות פליטים ברחבי הגדה.
מעבר לזה, ירושלים היום פרוצה מכל הכיוונים. פלסטיני שרוצה לפגע יכול להגיע למערב העיר באלף דרכים, גם ברכבת ובאוטובוס, ולא לצאת דווקא משער שכם.
במילים אחרות: צריך להוציא את עשרות הלוחמים והשוטרים משער שכם. הנוכחות שלהם לא מועילה, ואולי רק מזיקה. המחבלים מגיעים לשם כי החיילים שם. כלי התקשורת מצלמים אותם בודקים נשים ומפשיטים נערים פלסטינים עוברי אורח, ובעולם אנחנו נראים שוב כמו קלגסים מול צעירים שרובם לא חמושים. הרי ברור שאילו הצעיר שמוריד את החולצה היה רוצה לפגע, הוא היה נוסע למרכז העיר בחופשיות, קונה שם סכין יפנית או מספריים והולך לדקור, ולא עובר דווקא ליד השוטרים בשער שכם.
צריך לחשוב אחרת ולפעול אחרת. לפרק את הבסיס המזמין והמיותר בשער שכם, שהפך למטרה אידאולוגית של צעירים פלסטינים מוסתים, ושעלה לנו בקורבנות רבים מדי; ללכת על סיורים בתוך החומות; להתפרס ברחבי העיר; ולהפעיל אנשי ביטחון בבגדים אזרחיים, שלא מושכים תשומת לב, אבל יכולים להגיב מהר כאשר צריך.
את הטקסט שקראתם עד כה פרסמתי באתר NRG בפברואר 2016, אחרי הרצח המזוויע של לוחמת מג"ב הדר כהן ז"ל. המאמר עורר זלזול רב בקרב אנשי הביטחון, שלא הבינו מה פתאום פרשן פוליטי משיא להם עצות ביטחוניות. בעימות שקיימתי בגל"צ בעקבות המאמר עם ניצב בדימוס אריה עמית, אז מפקד מחוז ירושלים, הוא טען שמדובר בטענות ב"משקל נוצה", וכי השליטה בשער שכם היא אסטרטגית. עמית לא מבין כנראה שזהו מאחז אסטרטגי של המחבלים, שצופים עליו מגבוה ולומדים אותו באין מפריע.
שנה וחצי חלפו, שום דבר לא השתנה חוץ מעוד כמה פיגועים. בליל שבת האחרונה נרצחה הדס מלכא ז"ל, כמעט באותה דרך אכזרית וכואבת שבה קיפחה הדר כהן את חייה.
ראש הממשלה הבין שצריך לעשות כאן חשיבה מחדש. הוא הציע להפוך את שער שכם לשטח סטרילי, אבל מפקדי המשטרה הכחולה ומג"ב לא בדיוק הבינו למה הוא מתכוון. הם גם לא הציעו פתרון אחר, אבל גם הם צריכים לעשות ריסטארט. הרי לא ייתכן שיפגיזו כל הזמן את אותה עמדה, והיא תישאר על מכונה ותספוג אבדות כאילו כלום. צריך להפעיל דמיון יוצר, להוסיף אמצעים טכנולוגיים, להגביר תנועה, לתפוס את המפגעים לפני שהם מגיעים, להטעות, להפתיע. אסור להיות סטטיסט בשער שכם, לפטרל במסלול קבוע, או אפילו להיראות שם ולמשוך תשומת לב. יש שיטות אחרות, חשאיות, יעילות ומתוחכמות יותר. חבל שלא מפתחים אותן.
יוסי דגן עשה זאת שוב. ראש הממשלה של יהודה ושומרון לימד אותנו שהוא חזק יותר מראש ממשלת ישראל. לפני שבועיים איים דגן על נתניהו שיפעל להדיח אותו אם יקפיא את בניית ההתנחלויות. נתניהו חשש גם שדגן הולך לפוצץ לו ישיבה בכנסת לציון מלחמת ששת הימים, לקח אותו ללשכתו לפגישה אחת מתוך שלוש בתוך 24 שעות, דבר שגם ראשי מדינות לא זוכים לו. דגן וחבריו ממועצת יש"ע יצאו מנתניהו בחיוך מר וברכוש גדול: הרחבת התנחלויות קיימות, תשתיות בלי הגבלה, והקמה תקדימית של התנחלות חדשה, במקום עמונה.
בתחילת השבוע הכה ראש המועצה שוב בראש הממשלה. דגן ביטל החלטת קבינט מאוקטובר 2016 בנושא הרחבת העיר קלקיליה, והצליח לכפות דיון נוסף. על הדרך הוא גרר התנצלויות של ראש הממשלה, שלדבריו לא היה מודע לממדי ההרחבה המוצעת בקלקיליה ולמספר יחידות הדיור שייבנו. נתניהו הזהיר שוב, כמו פעם, שאסור לימין להפיל את הממשלה שהיא הכי טובה להתיישבות, וכי ההיסטוריה מוכיחה שיכולה להגיע חלופה גרועה יותר.
יוסי דגן מצא בחכמה רבה את נוסחת השליטה על הליכוד והממשלה, מה שלא הצליחו לעשות לפניו משה פייגלין וחטיבת מנהיגות יהודית, למשל. בין דגן ופייגלין אין שום הבדל אידאולוגי. שניהם רואים עין בעין את המטרה - ריבונות ישראלית מהים עד הנהר. שניהם לא היו מוצאים את מקומם בליכוד של פעם, אבל הליכוד של היום לא שונה במאום מהבית היהודי/תקומה, ולכן הוא קיבל את שניהם בשמחה.
פייגלין חטף את ההזמנה בבוטות. הוא התריס והפחיד, המרה את המשמעת הקואליציונית, התגלה כ'טרבל־מייקר' ועורר חשש מהשתלטות עוינת על הליכוד. חברי הליכוד לא כעסו על הדעות שלו, אלא על ההתנהגות. הניסיונות הפתטיים להתמודד על ראשות הליכוד עוד לפני שהיה חבר כנסת, הפכו את פייגלין לחפץ חשוד כבר בתחילת הדרך. בנימין נתניהו, שהוא פוליטיקאי מיומן מאין כמוהו, מצא את בני הברית המתאימים בצמרת הליכוד ויחד הם סילקו את פייגלין מהמפלגה, יחד עם אלפי המתפקדים שלו.
דגן עושה הכול בדרך אחרת, הרבה יותר אלגנטית. הוא לא מפלג, אלא מתחבר. אין לו חטיבת מתנחלים שהוא מנהיג כדי לכבוש את הליכוד. הוא לא נראה כמו ראש כת, אלא חבר מן המניין במרכז הליכוד. השרים יודעים את זה ומבקשים את קרבתו. בליכוד של היום טוב לחבור אל ראשי מועצת יש"ע, כי הם פופולריים ומחזיקים אלפי מתפקדים. ואם ראש הממשלה מתכופף בפני דגן, אין שר שיצא נגדו או יסרב להיפגש איתו.
ביום ראשון הוביל דגן הפגנת מחאה סמוך לכביש 6. "אנחנו לא אזרחים סוג ד' במדינה שלנו", טען. מעניין באמת איזה אזרח סוג ד' היה שוכן קבע אצל ראש הממשלה ומשנה החלטות קבינט שהתקבלו ברוב קולות.
ולסיום: איך אפשר להשפיל כך עיתונאי, אזרח ישראלי בעל תעודת לע"מ, צלם ערוץ 2, רק משום שהוא ערבי? איך אפשר לבודד אותו ולהפשיט אותו בחדר צדדי? כך עשו לעלי ונוס, תושב רג'ר, ביום שני בבידוק לטקס עם ראש הממשלה במרכז הרפואי זיו בצפת. ומה עוזרות ההתנצלויות שבאות אחרי כן, אם כולם כבר מבינים כבר שזה חלק ממגמה?
אקו"ם