אבדה פדלאה מן הארץ: כך נפלתי גם אני לריצה
ניצחו הקילומטרים את הסטלנות, אבדה פדלאה מן הארץ. כך הפסקתי לפחד והתחלתי לאהוב לרוץ
כנראה שאין רגע מוזר בחייה של אישה נשואה עם ילדים קטנים כמו הדקה הזאת שבה את נכנסת אחר הצהריים לבית ומגלה שהוא ריק. זה קורה כמובן לעתים נדירות, כשהיום משתבש ובן הזוג מחליט להוציא את הילדים לפעילות כלשהי, לא באמת חשוב איזו, העיקר שיחזרו עם דופק. פתאום את מוצאת את עצמך מול ארבעה קירות, לבד, עם מאות דקות פנויות באמצע היום. הספה ריקה והטלוויזיה כולה שלך.
ודווקא אז, משום מה, את מרגישה קצת חסרת אונים. פותחת מקרר וסוגרת, בוהה בחלל האוויר, התנאים לשנ"צ מושלמים אבל העין לא נעצמת. מה לעזאזל עושים עכשיו? מה עשיתי ברגעים האלה כשהייתי רווקה? איך העברתי את ארבע השעות המתות בין ארבע לשמונה בערב? האם חייתי בכלל בין גיל 18 ל־21?
זה תפס אותי שוב כשזומנתי לאודישן לקראת שעשועון טריוויה בטלוויזיה. הגעתי למשרדים, נתנו לי שאלון ידע, הצלחתי לענות יפה על רוב השאלות. ואז הגיעה השאלה "מה את עושה בשעות הפנאי שלך?".
שאלוהים יעזור לי - נפלתי לריצה
שאטרסטוק
מתחת המתינו שלושה קווים ריקים, ופתאום זה הכה בי: אין לי תחביבים. 34 שנים אני חיה על הגלובוס ולא פיתחתי שום תחום עניין להתהדר בו. מעולם לא צלחתי שיעור יוגה שלם (תעשו אתם כלב מביט למעלה), פילאטיס נשמע לי כמו מחלה חשוכת מרפא והסיכוי שאבשל משהו כשאין פיות רעבים מסביבי שווה לסיכוי שאמלא בכוחות עצמי בקשה למחזור משכנתא. למעשה, אם תוציאו מחיי את הכישרון היחיד שהתברכתי בו - האהבה לכתיבה - תקבלו אישה די מרוקנת.
ככל שהתקדמתי במבחני הקבלה פיתחתי חשש שלא אתקבל לתוכנית עקב אי שימוש בשעות הפנאי שלי. "הנ"ל צלחה את מבחן הידע בשלום", הם יגידו, "אך נכשלה כישלון חרוץ בהצגת חיים מעניינים".
בסוף דווקא התקבלתי לתוכנית, אך החלטתי לוותר על השתתפותי לטובת פיתוח תחום עניין שאצליח להתמיד בו. "אני חייבת תחביב", אמרתי לאיש. "ולא, בקיאותי המרשימה בפרקי 'סיפורה של שפחה' והעובדה שהתחלתי לקדם אנשים בברכת 'יבורך הפרי' אינה בגדר תחביב".
הדבר הזמין ביותר שעלה במוחי הוא קבוצת רצים חובבי טייץ שעברה מדי ערב ליד ביתי. פעמים רבות בחיי ניסיתי להתאהב בריצה, חיכיתי שהקטע הזה עם האדרנלין יופיע, וכלום לא קרה שם מלבד שרירים תפוסים. הם הסבירו שרק בקבוצה זה עובד ושאסור להתייאש אחרי הפעם הראשונה.
באימון הראשון נגלה בפניי מחזה מרהיב. תמיד חשבתי שהיישוב מת בשעה 21:00 בערב, ופתאום גיליתי שזו בעצם השעה שבה הוא מתעורר לחיים. מכל הבתים יוצאים הרצים למיניהם, מנופפים זה לזה לשלום, מעודדים איש את רעהו.
ניצחו הקילומטרים את הסטלנות, אבדה פדלאה מן הארץ. שאלוהים יעזור לי - נפלתי לריצה. כמו מיסיונרית הפכתי להיות הקלישאה שתמיד פחדתי להיות, ההיא שתופסת אנשים באמצע הרחוב ומנסה להחזיר אותם בתשובה ספורטיבית. מספרת להם על הפיתוח החדש של סאקוני, קמה בחמש בבוקר ומסמסת לחברה "בואי נעשה את הדרך מהשער לתחנת הדלק".
המאמן שלי אומר שהשלב הראשון בריצה מתחיל ביציאה מהבית, בעצם הנכונות להרים את עצמך מהספה ולבצע את הפעילות הפחות נוחה כרגע. ומצד שני, בשיעור האחרון הוא הזהיר אותנו מהתמכרות הרסנית לספורט הזה. שהריצה לא תהפוך להיות הזהות שלנו.
בתחילת השיעור הוא אומר לנו לחשוב על ההבדל בין אידאליסט לאדם שדבק באידיאל, ובסיום הוא מצטט לנו מתוך הספר הנפלא של ד"ר מיכה גודמן, מלכוד 67'. גודמן מסביר שזוהי בדיוק הבעיה של המחנות הפוליטיים בארץ; הם אידיאליסטים, ואידיאליסט הוא אדם המתקשה להבחין בין עצמו לבין הרעיונות שלו. אחד שתפיסות העולם שלו הופכות לחלק ממי שהוא, וכך הוא אינו פתוח לביקורת ומתקשה להקשיב לרעיונות חדשים. המאמן שלי מבקש שנקשיב לגוף שלנו, שלא נהפוך את הריצה לתמצית קיומנו אלא לכלי שימושי בחיינו הרגילים. ואז גם נופל לי האסימון - אולי הסיבה שבגללה לא פיתחתי שום תחביב היא משום שחששתי מהתמכרות לחזון נוסף. לא רציתי להכניס עוד התחייבות טוטאלית לחיים שלי כמו שקורה לי בכתיבה.
ומאז אני רצה. אין לי מטרה מוגדרת או סף קילומטרים שעליי לעבור. האוזניות תחובות באוזניי והרוח הולמת לי בפנים והמוח מתרוקן ממחשבות ופאן לי במקסימום. וכשאני מגיעה הביתה ואגלי הזיעה עדיין נוטפים ממני, אני מתיישבת לכתוב טור. ללא ריטלין וללא קפאין, והמילים זולגות מעצמן. המקצוע התערבב בתחביב והתחביב התערבב במקצוע. ובאודישן הבא, כשישאלו אותי מה אני עושה בשעות הפנאי שלי, תהיה לי לפחות שורה אחת למלא.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם