מתווה הכותל: הבית היהודי הפכה למבוגר האחראי
המשבר המתהווה בין מדינת ישראל ליהדות התפוצות נותן למפלגת הבית היהודי הזדמנות להוכיח את עצמה כמגשרת בין חלקי העם
כשראשי הבית היהודי הצהירו על כוונתם לעבור מהספסל האחורי באוטובוס לעמדת "יד על ההגה", הם נדרשו לבנות לעצמם סדר עדיפויות חדש; כזה שיפתח את הדעת ואת הפה בענייני ביטחון, משפט, אקדמיה ושאר נושאים שמעל ומעבר לשיח קווי 67' ולתקציבי החינוך הממלכתי־דתי.
המפלגה הדתית־לאומית בראשות נפתלי בנט ניערה את עצמה מהניוון שפקד את המפד"ל המיתולוגית, והתמקדה בעניינים ברומו של עולם על חשבון אינטרסים ברומו של שטעטל. פשרת הכותל המופרת ושאלת חוק הגיור הביאה השבוע על בכירי הבית היהודי ביקורת פנימית, בעיקר מצד אלה שזעמו על הכניעה לתכתיבי המפלגות החרדיות. בשיחות מסדרון כמו גם בטורי דעה היה אפשר למצוא לא מעט חילונים שמתייחסים בשמרנות לאופיו של הכותל, מול דתיים־לאומיים שזועמים על היעדר סובלנות כלפי היהדות הרפורמית והקונסרבטיבית. תגובות קשות עוד יותר נשמעו סביב חוק הגיור – זה שדוחק, בין השאר, את רגלי ארגון צהר ודומיו – כשבמקרה הזה מדובר בסוגיה יהודית קריטית הרבה יותר מאופי התפילות במורדות הר הבית.
החלפת שם המפלגה לפני כעשור, מהמפד"ל לבית היהודי, הייתה מהלך הכרחי לניעור אבק הזמן שדבק במפלגת־האם, אבל היא גם באה לבטא שינוי תפיסתי מהותי, שבהמשך הובילו אורי אורבך ז"ל, בנט ואילת שקד. נכון, גם המפד"ל של זבולון – המר או אורלב – לא מוטטה ממשלות על סעיפי כשרויות או שבת, אבל התיוג המרענן בא להבהיר שאכן משהו חדש מתחיל. הכינוי "הבית היהודי" ביקש לאחד לסיעה אחת בכנסת קבוצות שונות שהמכנה המשותף להן הוא קודם כול ציוני ומסורתי, ורק אחרי כן דתי, אם בכלל. מי אמר ליכוד ולא קיבל? ובכן, בנט לא קיבל. לא את המנדטים המצופים ממפלגה חובקת דעות, ולא את הקרדיט לגמישות הנדרשת בסוגיות נפיצות.
מלאכת התמרון בין החרד"ל ללייט, בין השמרן הדתי לליברל, מתישה ומייאשת. מצביעי הבית היהודי, בתוך הציבור הציוני־דתי כולו, לא יצליחו לעולם להגיע לשורה תחתונה אחת שתשקף את קשת הדעות הנוגעות לדת ולחיבורה למדינה. ממילא, מפלגה שמאחדת לתוכה את כל המגוון שבין הפרדת הדת מהמדינה לתמיכה במדינת הלכה לא יכולה להצביע באופן שיספק את כל בוחריה.
אז למה לנו הבית היהודי? נראה שהמפלגה הבכל זאת דתית־לאומית הוכיחה השבוע שיש לה תפקיד קריטי בשיח הציבורי כמפלגה ערכית ואחראית. השרים בנט ושקד וסגן השר אלי בן־דהן טרחו לקיים מפגש חירום עם ראשי הארגונים הרפורמיים והקונסרבטיביים, כשהם לוקחים על עצמם את חובת הרגעת הרוחות. מי שבוחר להתעלם מהמורכבות הדתית של יהדות התפוצות טומן ראשו בחול בצורה חסרת אחריות, ונותן רוח גבית להתבוללות.
מנגד, מי שמאיים בהפסקת התרומות של יהודי צפון אמריקה לישראל מייצר פאניקה מיותרת, ומגלה חוסר אחריות לא פחות. סביר להניח שיהדות העולם, כולל זו שמחוץ לגבולות הגזרה של האורתודוקסיה, תמשיך לתמוך בישראל כלכלית ומורלית, גם אם לתקופה מסוימת תהיה ירידה במוטיבציה שלה להפגין את הרוח האוהדת הזו. יחסי ישראל עם יהודי התפוצות חזקים ומשמעותיים מכדי שיתמוטטו על קדושת תפילה שוויונית בכותל, ואפילו על חוק הגיור, שלא נוגע כלל לקהילות בחו"ל.
התמיכה המשמעותית שישראל זוכה לה בקרב הקהילות האלה אינה תלויה בממשלה מסוימת או בחוק מסוים. היא נוגעת לשורשי האידיאולוגיה של היהודים בגולה. מדינת ישראל אמנם חייבת רבות ליהדות התפוצות, אבל יהדות התפוצות חייבת למדינת ישראל לא פחות. המדינה היהודית היא העוגן והמגן של יהדות העולם. האנטישמיות העולמית כבר הוכיחה, לכל אורך דברי ימי העם היהודי, שקהילה אליטיסטית ועשירה אינה ערובה לאריכות ימים. עבור יהודי התפוצות מדינת ישראל היא לא פחות ממאבטח, שעצם עמידתו בזירה מסמנת לכל גורם עוין: איתם לא כדאי לכם להתעסק.
עם זאת, הכבוד ההדדי מחייב גם את השמרנים בישראל להביא בשקלול הנתונים את טובתה של היהדות הזו לא פחות מהקרדיט המופלג שמקבלות כאן המפלגות החרדיות. בחיץ שנוצר בין אלה לאלה מספקים בנט, שקד ובן־דהן את החיבור הדרוש, ומתנהלים בדיוק כפי שבוחריהם צריכים היו לדרוש מהם. הם החיבור והגורם הממתן, כמצופה ממי שמנהל בית יהודי.
שני עשורים בדיוק לאחר שמכבשי הדפוס הוציאו את גיליון הבכורה של מקור ראשון, אפשר כבר לומר בסיפוק שלעיתון הייתה השפעה משמעותית על תנועת המחנה הדתי־לאומי לכיוון ההגה. מקור ראשון חיזק את הכוחות בשטח, השטח חיזק את העיתון, ובתנועת חיבור משותפת השתנתה החברה הישראלית. המחנה הציוני־דתי עבר למוקדי כוח והשפעה בצבא, במערכת המשפט, באקדמיה, בתרבות וכמובן בתקשורת.
מי שחושש מחילופי אליטות מאיימים לא מבין מספיק את השפה. הקריאה המיתולוגית "הטובים לתקשורת" לא באה לבטא השתלטות, אלא דווקא ביקורת עצמית. עניינה הוא לומר: אתה לא יכול לבלות את כל שנות השמונים בצעקות מתוסכלות על יוסי שריד שמופיע לך על מרקע הטלוויזיה, ולהמשיך לשבת על הכורסה. אם אתה מצפה לשינוי, או מרגיש צורך להביע דעה שלא מושמעת מספיק בין דפי העיתונים וזפזופי הערוצים, אל תסתפק בסינון מלא בוז "כל התקשורת סמולנית", אלא התכבד נא ועשה מעשה. וכמו בתקשורת, כך גם בתחומים האחרים המוזכרים לעיל.
עם זאת, נראה שהנושא הכלכלי נזנח משהו בידי המגזר, והימין בכלל. כלכלת שמאל מובהקת כמעט שאינה קיימת בחברה הישראלית, וצריך הרבה יותר ממיקרוסקופ משוכלל כדי להבחין בין כלכלת המחנה הציוני לזו של ראש הממשלה בנימין נתניהו, ובכל זאת השיח הכלכלי הרגיל אותנו לחשוב על מספרים ומאזנים משמאל לימין. ובשיח הזה, כמו בסרט מצויר וחד־ממדי, יש טובים ויש רעים. הטובים דוגלים בכלכלה חברתית, שנותנת לחלש ומעניקה לו הטבות בשפע; הרעים נכנעים לכלכלה חופשית שמעצימה את העשירים ומחלישה את החלשים. מישהו שכח לספר לנו שכאשר כלכלות סוציאליסטיות בארץ ובעולם קרסו, הכלכלה החופשית היא שהצילה אותן. תשאלו את הקיבוצניקים. כדי שהביטוח הלאומי יוכל להטיב עם נכים ועם קשישים, עם ילדים ועם מאותגרים, מישהו צריך לשלם מס. הרבה מס. וכדי שהכלכלה תצמח וכוחו של השקל בעולם יעלה, אנחנו צריכים – שומו שמיים – את הטייקונים ואת אלה שידחפו את המדינה לחדשנות פורייה.
אכן, בתוך הכלכלה הזו מתקיימת סדרה של סכנות אפשריות, שמביאות לשחיתות איומה ולהימור שחצני על חשבון כספי הפנסיות שלנו, לדוגמה. את כל התופעות האלה חובה לדכא, אבל לא על חשבון עידודם של מי שמוכיחים שהם מסוגלים להיות גם עשירים וגם ערכיים ותורמים לחברה.
כנס מקור ראשון לכלכלה, חברה וחדשנות, שיתקיים השבוע לראשונה, מבקש לפתוח את השיח הכלכלי מנקודת מבט אחרת. שמסוגלת להתבוננות מורכבת יותר ולא מסתפקת בחלוקה בין כלכלה נכונה לכלכלה מושחתת. כזו שמביאה את הימין לשיח כלכלי משמעותי, שהוא בדרך כלל נמנע מלעסוק בו. שוב אנו מבקשים להניע את עצמנו לפעולה, ולא להסתפק בשריקות בוז מהספסל האחורי.
אקו"ם