השותפים הטבעיים נגד הדוד מאמריקה
לאיש לא היה אינטרס להצית השבוע את האש בנושא דת ומדינה. אלא שהחרדים שקרסו תחת לחץ הרחוב רצו ניצחון בגיור ובכותל, ונתניהו שנתון תחת חקירה לא יכול היה לסרב
את כוחו הפוליטי שואב בנימין נתניהו משני מאגרים גדולים: מהחרדים כאן, ומהיהודים שם. ראש הממשלה נשען על תמיכת המפלגות החרדיות. כשזו אבדה לו ב־2003, בקיצוצים הגדולים של הקצבאות, הוא איבד את כסאו בממשלה ואת הסיכוי להרכיב קואליציה. כשהיא אבדה לו שוב ב־2013, כאשר נכפתה עליו ממשלת לפיד־בנט, הוא לא היסס לפרק את הממשלה ולהחזיר אהבות קודמות. זה קרה בסמוך למעמד שבו הבטיח יו"ר ש"ס אריה דרעי להמליץ על יצחק הרצוג לראשות הממשלה. נתניהו שמע, הפנים ופירק.
נתניהו נשען גם על תמיכת יהדות ארה"ב. הלובי היהודי בוושינגטון הוא היד שמנענעת את עריסת הקונגרס. ראש הממשלה יכול היה להרשות לעצמו להתעמת עם הנשיא הקודם ברק אובמה, ביודעו שרשת התורמים והלוביסטים של איפא"ק ודומותיה היא רשת הביטחון שלו על גבעת הקפיטול. כשנשיאים וראשי ממשלות משחרים לפתחה של ישראל בקצב גובר בשנה האחרונה, זה קורה גם בגלל התחזקותה של המדינה, אבל גם בגלל הדימוי הסמי־אנטישמי של ישראל כמי שמושכת בחוטים של וושינגטון.
כשבנימין נתניהו אומר "השותפים הטבעיים", הוא מתכוון לחרדים. וכשהוא אומר "ידידינו באמריקה", הוא מתכוון בעיקר ליהדות ארה"ב. על שולחן הממשלה, ביום ראשון, הוא חזה בעימות הגדול בין ידידינו לשותפינו. והוא בהחלט בחר.
לאיש מהמעורבים לא היה אינטרס להדליק דווקא השבוע את מדורת הענק דת־מדינה משני צדי האוקיינוס. הפוליטיקאים החרדים עוד זוכרים היטב מה קרה בפעמים הקודמות שהשיגו יותר מדי, והשר אביגדור ליברמן התרחק עד היום כמו מאש מכל מהומה שעלולה לקצר את ימיו במשרד הביטחון.
אבל לא הייתה להם ברירה. הפוליטיקאים החרדים קרסו תחת לחץ הרחוב. מה שאפשר היה להעביר בעשור הקודם, בלי לחץ מהאינטרנט ועם גיבוי של גדולי הדור - אי אפשר להעביר היום בלי גדולי הדור ועם לחץ מהאינטרנט. העיתוי היה מכריע: יעקב ליצמן, שעד לא מזמן היה השר הפופולרי בממשלה, חווה כתישה בדעת הקהל סביב מסחטת הרגשות במחלקת הילדים חולי הסרטן בהדסה; אריה דרעי יוצא ונכנס לחדר החקירות כשאלי ישי כבר מתחמם על הקווים. שניהם לא יכלו להרשות לעצמם פחות מניצחון מלא בגיור ובכותל. נתניהו, שרוצה ממשלה עד 2019 אבל מתמודד עם עוד חיקורי דין בתיק 1000- לא יכול היה לסרב.
צחוק הגורל הוא שיכולת המיקוח המפורסמת של החרדים הולכת ונחלשת. מי שהיו פעם לשון המאזניים של הפוליטיקה הישראלית לא יכולים באמת לעבור צד: עליית כוחו של הציבור החרדי־ימני מחלישה את כוחם של הפוליטיקאים שלו, שרובם לא ימני כלל. די היה לעקוב אחרי פיטוריו של העיתונאי החרדי אלי ביתאן שנאם בהפגנת השמאל בחודש שעבר, ואחרי התגובות הנזעמות מבית לנאום היוני של ח"כ משה גפני בוועידת הארץ. חוץ מזה, כדאי לזכור מי מחכה להם שם בחוץ: לפיד הבן של לפיד, מי שנחשב חומץ בן חומץ. צלם בהיכל בן בנו של צלם בהיכל.
במילים אחרות: הליכוד החליש ברית אסטרטגית אחת, תמורת חיזוק ברית אסטרטגית אחרת שכבר מבוצרת מבטון מזוין. התגובות הקשות מארה"ב הפתיעו גם את לשכת ראש הממשלה. גדעון מאיר, בכיר לשעבר במשרד החוץ, נזכר השבוע בריאיון לרזי ברקאי בפעם הקודמת שבה זה קרה. בכהונתו הראשונה של נתניהו אושרו החמרות בגיור, ויהדות ארה"ב זעמה. נשיא ארה"ב דאז ביל קלינטון זיהה את הפרצה, והרשה לעצמו ללחוץ על נתניהו לוותר לערפאת ביודעו שזה יתקשה לגייס את הלובי היהודי. השבוע זה לא היה נשיא ארה"ב שזיהה את החולשה, אלא השר נפתלי בנט שפגש כל מנהיג יהודי שהסתובב בארץ. בעגת הדייטים התל־אביבית, בנט רוצה להיות הריבאונד שלהם מנתניהו, האהוב שהכזיב.
אפשר לנחש שבסוף תימצא פשרה בנושא הגיור: או ריכוך של הטקסט, או מעבר להחלטת ממשלה במקום חקיקה ראשית. הכותל עצמו ייאלץ לחכות לבג"ץ. דווקא בישראל, פרשת הכותל לא המריאה. הציבור הישראלי לא התחבר עד היום במיוחד לנשים עוטות טלית וקוראות בתורה. כמו שאמר פעם בן־גוריון, הישראלים לא הולכים לבית כנסת, אבל בית הכנסת שהם לא הולכים אליו הוא אורתודוקסי.
בפעם האחרונה שיאיר לפיד ביקר בכותל, תמונתו עוטה טלית וחובש כיפה לבנה גדולה הפכה לפוסטר של שבירתו ימינה. השבוע הוא אמור היה לבקר שם שוב כדי להתייחס להחלטה על מתווה הכותל, אבל ברגע האחרון ביטל.
האם לפיד משנה כיוון? במקום לשתוק הוא דיבר השבוע פעמיים, בחדשות 2 ובגל"צ. במקום לפייס את החרדים נכנס בהם חזיתית. נתניהו נכנע לעסקנים החרדים, שצף ברדיו. במשמרת שלי זה יבוטל. ליש עתיד הייתה אסטרטגיה: יותר יהדות וקצת יותר לאומיות בשביל להביא 4־5 מנדטים של ימין רך ביום הבחירות; ופיוס עם החרדים כדי להקים את הקואליציה ביום שאחרי. זה עבד נהדר מאז הבחירות, אבל בחודשיים־שלושה האחרונים לפיד מאבד גובה ונתניהו מתחזק.
הייתכן שלפיד שובר את הלוחות שכתב מרק מלמן, יועצו האסטרטגי? יו"ר יש עתיד טוען אחרת. התעצבנתי באמת, הוא אמר למי ששאל. הרי יש עתיד היא שעומדת מאחורי הבג"ץ בעד השוויון בנטל ונגד ביטול חוק הגיוס. לו רציתי לחסל כל עימות אידיאולוגי עם החרדים, למה להוביל מהלך כה מהדהד נגד יוזמת הדגל של ש"ס ויהדות התורה?
האתגר המיידי של לפיד לא ממתין מימין אלא משמאל. מאז הבחירות ועד היום הוא שיחק כמעט לבדו על מגרש האופוזיציה, בעוד מפלגת העבודה תחת הרצוג הולכת ומתאדה עם כל סיבוב של מגעים קואליציוניים. מהשבוע הבא זה עשוי להשתנות. הפער בסקרים בין לפיד והמחנה הציוני עומד על 12 מנדטים, אבל הפער האמיתי נמוך בהרבה. כעשרה מנדטים מתוכו מורכבים ממצביעים נטולי סנטימנט, שהמחויבות היחידה שלהם היא הצבעה למי שיוכל לנצח את נתניהו. מקובל להגיד שהם חונים אצל לפיד, אבל האמת הפוכה: הוא חונה אצלם, כמי שנתפס כרגע כמוביל המחנה. בחירה של מועמד אטרקטיבי יחסית, נניח אבי גבאי, עשויה לפתוח את המרוץ לתפקיד מנהיג הגוש, או לפי הסקרים: לתפקיד זה שיזכה להפסיד לנתניהו.
עד לבואו של דאעש למזרח התיכון, הגוף שערף הכי הרבה ראשים היה מפלגת העבודה. אחת לשנתיים־שלוש היא מקפידה לקפד את ראשה שלה ולהחליף אותו בחדש, שגם הוא יותז בתורו תוך שנתיים שלוש. לפי כל הסימנים יש סיכוי טוב שכך יקרה גם ביום שלישי הקרוב.
מפלגת העבודה נתפסת בציבור ומדווחת בעיתונות כשריד מאובן, ארכאי, מימי אנו באנו; כגוף פוליטי שלא השכיל להתחדש בזמן, להתחבר לציבורים חדשים ולהתרענן. זה דימוי מעניין במיוחד כשמעמתים אותו עם המציאות, שבה שמונים אחוז מחברי סיעת העבודה הנוכחיים מכהנים בכנסת פחות משלוש כהונות; שליש מהם מזרחיים, מחציתם מתגוררים מחוץ לתל־אביב. בשנים האחרונות היא בחרה להנהגתה מנהיג פועלים משדרות; מגישת רדיו מקול ישראל; עורך דין צמרת מתל־אביב; ושני גנרלים עטורי צל"שים. לא עזר.
התחלופה הגבוהה בצמרת העבודה לא מפריכה את המשבר העמוק של המפלגה, אלא משקפת אותו: זו לא התרעננות אלא פאניקה. מפלגות בטוחות בעצמן לא מבצעות החלפת דם, לא עסוקות בבקשות סליחה ולא עוטות הסוואה ("המחנה הציוני", "ישראל אחת"). מפלגה במשבר אמצע החיים, אם להיות אופטימיים, פושטת ולובשת צורה ללא הרף. ממש כמו שטובע מנענע בידיו בהיסטריה ועושה הרבה רעש במים, לעומת שחיין מיומן שמסתפק בציפה שקטה ויציבה.
לכן את המועמדים בבחירות צריך לסווג לשני סוגים: הישנים והחדשים. הישנים הם היו"ר המכהן יצחק הרצוג, והיו"ר לשעבר עמיר פרץ. הראשון מבטיח, למעשה, לכנוס את נכסיה הפוליטיים של המפלגה ולנהל את שקיעתה האטית. השני מבטיח מהפך, אבל קשה להאמין שיעשה זאת בכהונתו התשיעית בכנסת.
החדשים הם אבי גבאי, אראל מרגלית ועמר בר־לב. בשש משבע ההתמודדויות האחרונות בחרה מפלגת העבודה במועמד חדש (השביעי היה אהוד ברק, שנישא ב־2007 על גב טראומת הכישלון הצבאי של לבנון 2 ומפקד ארגזים גדול). ההיגיון אומר שיש סיכוי טוב שכך יקרה גם הפעם. בר־לב נתפס כמועמד ראוי אך חסר סיכוי; אראל מרגלית מתקשה להמריא; המועמד המוביל בקטגוריה הזו הוא, לפיכך, אבי גבאי.
מחנה תומכי השינוי בעבודה כולל את אלפי תומכיהן של שלי יחימוביץ' וסתיו שפיר. גם בלי שהשתיים יצהירו על תמיכה במועמד כלשהו, סביר שרובם המכריע יצביע לגבאי, בר־לב ומרגלית.
פרץ נושא על גבו בבחירות את הצלב של פרישותיו המרובות מהעבודה; הרצוג את הצלב של כישלונו כיו"ר האופוזיציה. כדי לנצח, שניהם צריכים לקוות שקולותיהם של סוכני השינוי יתפלגו באופן שווה פחות או יותר בין שלושת החדשים. קרב בין ישן
וחדש בסיבוב השני הוא דבר ששניהם לא מאחלים לעצמם. שניהם היו פעם חדשים, ושניהם זוכרים היטב איך זה נגמר.
אקו"ם