37 מעלות צלזיוס בבני ברק וכרוב ממולא
מה עושה אדם שיש לו שעתיים לשרוף בבני־ברק? נושם קצת מסורת ואוכל ארוחה יהודית מצוינת עם טעם של פעם. זאת אומרת, ממש פעם
מי שמכיר אותי, יודע שיש שלושה תחומים שאני לא ממש טוב בהם: אסטרופיזיקה, פיזיקה קוונטית וניהול יומן. כשהתקשר אליי רועי שם בדוי (לא, כי אם זה היה השם האמיתי שלו הייתם מזהים) והזכיר לי שקבענו להיום בשלוש, הבנתי ששוב התחום השלישי דפק אותי. השעה הייתה רבע לאחת ואני הייתי ממש מתחת למשרד שלו.
משום מה זכרתי שקבענו באחת אבל שיחקתי אותה נונשלנט ואמרתי לו “בטח זוכר, שלוש אצלך בבני־ברק“. אפילו הוספתי - “יכול להיות שאני אאחר קצת“, ברוב חוצפתי. זו הייתה פגישת עבודה על פרויקט מעניין ולא הייתה לי שום כוונה לתת את הרושם שאני לא עומד בזמנים (גם להקדים בשעתיים זה לא ממש לעמוד בזמנים).
אז עשיתי אחורה־פנה מהיר, והתלבטתי. מצד אחד אני במרחק חצי שעה מהבית. בחישוב קליל, זה אומר שאני יכול לחזור הביתה, לדפוק שנ“צ של שעה, ולהספיק להגיע לפגישה בזמן. מצד שני, הייתי רעב וכבר המון זמן לא הסתובבתי ככה בשביל הכיף בבני־ברק. פעם אהבתי לעשות את זה, וכשאני אומר “פעם“ אני מתכוון לפעם אחת בלבד, אבל אני מספר שיותר, כי זה נשמע רומנטי.
החלטתי להקריב את השנ“צ ולבזבז שעתיים ברחובותיה של העיר שלובשת שחור. בחוץ שררו משהו כמו 37 מעלות צלזיוס שגרמו לי לאהוב חרדים עוד יותר משאני אוהב בדרך כלל. רבאק, אם אתם מוכנים ללבוש חליפות כאלה בקיץ הישראלי רק כי זו מסורת ומסורת לא שוברים, אז אני בעדכם. אני לעומת זאת התהלכתי בברמודה ובכפכפים וספגתי מבטי קנאה מחרדים שהיו מוכנים להתחלף איתי באותו רגע תמורת חלקם בעולם הבא.
ממבט ראשוני על לוחות המודעות נראה שמה שהכי מטריד את הציבור החרדי בבני־ברק כרגע הוא שאלת השאלות, המחלוקת הקשה, הוויכוח הבלתי נגמר שבין כיסוי הראש לפאה. אם תצעדו ברחובות בני־ברק תוכלו לחשוב שהאיום הגדול ביותר על מדינת ישראל הוא לא איראן, לא הפלסטינים, אפילו לא סטטיק ובן אל. עשרות פשקווילים מזהירים את תושבי העיר מפני הרע מכל: הפאה הנוכרית. “פאה נוכרית לאישה נוכרית“ צועקות האותיות בשחור לבן. עם זאת, מבט חטוף לרחוב גרם לי לחוש שהציבור החרדי הנשי לא מתרגש כל כך מהפונט הדרמטי.
המשכתי להסתובב, וחלפתי על פני מאפייה ששלט ענק שתלוי עליה הכריז על “10 בילקעס ב־15 שקלים“. לא נשארתי אדיש: שאלתי את המוכר מה זה בילקעס. הוא השיב לי ביידיש אז עניתי “זייגזונט“ והמשכתי הלאה. רק אחר כך נזכרתי שזייגזונט פירושו לבריאות, וזה לא ממש קשור.
התחלתי לחוש רעב בינוני עד כבד, והחלטתי למצוא לי איזו מסעדה מקומית להשביע בה את רעבוני. חלפתי על פני פלאפל נחמד וטוסטייה נחמדת לא פחות, אבל העדפתי להתאמץ עוד קצת כדי למצוא מקום שמוכר אוכל יהודי אמיתי. נזכרתי שפעם, אחרי כל שיעור תורה שבועי הייתי קופץ עם אלעד המדריך הרוחני ומורה הטשולנט שלי לאיזה מקום נידח בבני־ברק, וקונה קופסה של הדבר הכי טעים שאכלתי בחיים שלי במחיר מצחיק.
שאלתי עוברים ושבים לגבי מסעדה באזור, אבל אף אחד לא באמת ידע. לבסוף שאלתי צדיק אחד בסדום (מותר להגיד את זה על בני־ברק, או שהם רגישים?) והוא הסביר לי בפשטות איך להגיע. “אתה לוקח ימינה ברבי עקיבא, שמאלה ברבי מבעלז, ממשיך ישר ברב פוברסקי, מאתיים מטר ויש שם אחלה מקום“. שיחקתי אותה שאני מכיר את שושלת הרבנים הזאת, אמרתי תודה, והלכתי על המזל. אחרי מלא קילומטרים ללא מזל הגעתי למקום שענה על ההגדרה מסעדה, ומפאת ההמשך לא אנקוב בשמה.
נכנסתי. בפנים חיכה לי איש צעיר בן 769 בערך, שלפניו שני מקררי תצוגה עמוסי כל טוב ומאחוריו מדף מלא בדיסקים של זמרים חסידיים. על המדף תחתם נחו שני מיקרוגלים, שנת ייצור 1872. שאלתי את האברך הצעיר מה יש טרי, והוא ענה לי “הכול“ למרות שרוב המוצגים במקרר שידרו שיש להם מסורת של לפחות 3,000 שנה. שקלתי לצאת, אבל הלהיטות של הבחור - הוא לא הפסיק לשאול אותי מה אני רוצה לאכול בעודו מחזיק צלחת חד־פעמית - ריגשה אותי.
בחרתי כרוב ממולא, קצת אורז, תפוחי אדמה וכבד קצוץ. הבחור העמיס על הצלחת מכל טוב, והכניס אותה למיקרו ל־2:48 דקות. תמיד הערכתי אנשים שמכניסים מאכלים למיקרו לזמנים לא עגולים. שאלתי אותו איפה אפשר לשבת, והוא הצביע על גרם מדרגות שהוביל מעלה, לחלל קטן שכלל שולחן זעיר ושני כיסאות. המיקרוגל צלצל וקיבלתי את המנה המפוארת שלי. שאלתי כמה זה, וציפיתי למחיר זול שישקף את דלות המקום. “64 שקל“, הוא ענה. אמרתי לעצמי שיכולתי לדפוק עסקית בהמבורגר ליד העבודה במחיר הזה, אבל שיהיה. על ביתיות משלמים.
עכשיו, אני לא מבקר מסעדות גדול, וחוש הטעם הוא החלק הפחות מפותח אצלי, אבל אני יכול להגדיר זאת בקלות כארוחה הגרועה בחיי. המיקרו כנראה הפסיק לחמם ב־1982 ומאז עושה רק רוח, ולכן השאיר את המנה קרה. הכרוב הממולא היה מתוק כל כך שהשארתי אותו לקינוח, והרגשתי שהכבד הקצוץ נקצץ ממש ממש מזמן.
אכלתי כמה ביסים כדי לא להעליב את הבחור, ויצאתי בחזרה לרחוב. השעון הראה 14:45, התחלתי לצעוד בחזרה לכיוון הפגישה שלי. הגעתי ב־15:05, התקשרתי לבחור, הוא לא ענה, התקשרתי שוב, הוא לא ענה. אחרי עשר דקות של המתנה הטלפון צלצל “יואו אחי, אל תשאל, לא נעים לי אבל אשתי התקשרה, הילד קיבל מכה בגן והייתי חייב לנסוע, שכחתי להודיע לך“.
שיחקתי אותה שזה סבבה מבחינתי, ואפילו לא סיפרתי לו על הכרוב הממולא הכי גרוע שאכלתי בחיי. המשכתי לכיוון האוטו, ושם חיכה לי דו“ח על 150 שקל כי שכחתי לשים פנגו. גם קדושתו של הרב שעל שמו נקרא הרחוב לא עזרה לי.
התנעתי את הרכב ונסעתי בחזרה מבני־ברק לתל־אביב - הנסיעה הכי קצרה בעולם בין שתי תקופות זמן ממש רחוקות. הגעתי הביתה, וגיליתי ששירן חזרה מוקדם. שאלתי אותה אם היא רעבה כי אני מת מרעב, והיא ענתה שהיא לא, אבל אם אני רוצה יש במקרר כרוב ממולא.
ובאותו נושא, חמש הערות קצרות על מתווה הכותל, שבוטל השבוע.
נראה שאנשים במדינה ממש בהלם מזה שהמפלגות החרדיות נלחמות על הדברים שחשובים להן.
אם אתם בצד שמתבכיין על ביטול מתווה הכותל, כנראה בחרתם במפלגה שזה לא הדבר הכי חשוב לה.
כבר עשרים שנה אנחנו מאבדים את יהדות ארה“ב, אז איך זה שביטול מתווה הכותל יגרום לנו לאבד את יהדות ארה“ב?
איזה אחוז מהציבור הישראלי רוצה בכלל לשנות משהו באופן התנהלות הכותל המערבי, לדעתכם? האם תפילה משותפת היא משהו שהרוב שואף אליו? ההימור שלי: לא.
פוליטיקאים שמקוננים על כניעת נתניהו לחרדים מוזמנים להצהיר בריש גלי שלא ישבו עם מפלגות חרדיות בקואליציה. או שיפסיקו עם הפופוליזם.
אקו"ם