חוק הגיור: הבית היהודי בין הפטיש לסדן
הרפורמים מתנגדים לחוק הגיור כי הם בונים על בג"ץ, הרבנים הסרוגים זועמים כי הם שואפים לכפות על הרבנות להכיר בגיור שלהם, והבית היהודי נמצא בתווך. הפתרון דווקא פשוט
לא לגמרי ברור מי נהנה משתיית תה בימי שרב לוהטים כאלו, אך הדיון הציבורי על חוק הגיור איננו רק סערה בכוס תה. הוא דומה יותר לנשיפת מפוחי חמצן על בדלי סיגריות גוועים. לא מעט פוליטיקאים הסובלים מגירעון בתשומת לב מצאו את סוגיות הדת והמדינה כשפכטל אפקטיבי במיוחד לגירוד זמן מסך. אך לצד אלה החוק מעלה דילמה מורכבת, שכדי להבין אותה צריך לעשות סדר בעניינים.
לתהליך הגיור יש ברמה המעשית שלוש השלכות על מעמדו האישי של המתגייר: הראשונה היא קבלת אזרחות מתוקף חוק השבות; השנייה היא רישום כיהודי במרשם האוכלוסין של משרד הפנים; והשלישית היא אפשרות להינשא בחתונה יהודית המוכרת על ידי הרבנות הראשית.
המתגיירים עצמם מחולקים גם הם לשלוש קבוצות: הראשונה היא אלו שהתגיירו בחו"ל במגוון מסלולי גיור והגיעו ארצה; השנייה היא עולים שקיבלו אזרחות מכוח חוק השבות (יוצאי חבר העמים ברובם) אך אינם יהודים על פי ההלכה; והשלישית היא אנשים חסרי כל זיקה אישית או משפחתית ליהדות המבקשים לעבור תהליך גיור 'מאפס'. קבוצה זו כוללת גרי צדק המבקשים להסתפח לנחלת ה', אך גם לא מעט מסתננים, מהגרי עבודה או פליטים הרואים בגיור דרך ארוכה־שהיא־קצרה לקבלת מעמד קבע בישראל.
חוק הגיור החדש איננו משנה את מעמדם של בני הקבוצה הראשונה. מי שהתגייר בחו"ל זכאי לקבל אזרחות ישראלית מכוח חוק השבות ונרשם כיהודי במרשם האוכלוסין. נישואין ברבנות? זו סוגיה נפרדת; אם המתגייר עבר את התהליך בבית דין המוכר על ידי הרבנות הוא יאושר לנישואין, ואם הגיור שלו היה רפורמי או קונסרבטיבי - לא.
הקבוצה השנייה כוללת את רוב המתגיירים: יש מהם המתגיירים במהלך השירות הצבאי במסגרת מסלול נתיב הידידותי למשתמש; יש שמתגיירים בבתי הדין הממלכתיים לגיור, שלא מעט מדייניו חובשי כיפות סרוגות. מתגיירים אלו מוכרים הן על ידי המדינה והן על ידי הרבנות, אך הבעיה היא שרוב יוצאי חבר העמים שאינם יהודים על פי ההלכה כלל לא מעוניינים להיכנס לתהליך הזה. הם חילונים מוצהרים, וקבלת עול מצוות לא מקובלת עליהם גם כשהיא מדוללת למינימום שבמינימום. זה לא אומר שאין מה לעשות. קחו למשל את נתוני השנה האחרונה: מערך הגיור יצא בקמפיין ארצי גדול, והתוצאה הייתה עלייה משמעותית במספר המתגיירים - קרוב לאלפיים.
כאן חשוב לציין שבתי הדין הפרטיים - כמו אלו של הרבנים רוזן, רבינוביץ', ריסקין וסתיו - מגיירים בעיקר מבקשים מקבוצה זו. בפועל, עד סוף מרץ השנה לא הייתה לגיורים אלו שום משמעות, שכן המדינה לא הכירה בהם. מה שהחוק החדש עושה הוא רק קיבוע של המצב הקיים, לכאורה.
הקבוצה השלישית - הכוללת את מבקשי 'גיור מאפס' - היא כאב הראש הגדול של משרד הפנים ורשויות ההגירה. החשש העמוק שלהם הוא שלצד גרי הצדק המבקשים להסתופף תחת רגלי השכינה ישנם הרבה מבקשי מקלט, מהגרי עבודה ומסתננים שעשויים ללטוש עיניים אל המסלול. זה לא קרה עד כה, מאחר שרף הכניסה דרש השקעה משמעותית בלימודי יהדות ובשינוי אורח החיים, אולם הכרה בגיורים רפורמים קלילים עלולה לפרוץ פרצה ענקית בגדר. חוק הגיור החדש הוצג כאינטרס של הפקידות האזרחית של משרד הפנים לא פחות משל השר דרעי, שמטרתו היא לסתום את הפרצה שתאזרח המוני מסתננים בהליך רפורמי קליל.
השאלה היא מה נשתנה. עד היום אין שום חוק ראשי שמסדיר את נושא הגיור, אלא רק החלטות ממשלה אשר ייסדו את מערך הגיור הממלכתי. מה העיר דווקא עכשיו את המפלגות החרדיות מרבצן וגרם להן להעלות לוועדת השרים את חוק הגיור החדש?
התשובה היא בג"ץ, שבהחלטה חד־צדדית הכיר בסוף מרץ בגיורים הפרטיים של הרב ניסים קרליץ מבני־ברק. הרכב של תשעה שופטים בראשות הנשיאה מרים נאור קבע שמאות המתגיירים העוברים בשערי בית הדין הפרטי יהיו זכאים להתאזרח בישראל במסגרת חוק השבות, ויוכרו כיהודים לכל דבר. אי־הכרה בגיורים מחוץ למערך הממלכתי "תביא לפגיעה בזכות השבות שהינה זכות יסודית המוקנית לכל יהודי, ובניגוד להוראות חוק השבות", כתבה נאור. השופט הנדל הוסיף כי "יצירת ריכוזיות מוגזמת, ומתן מונופול מוחלט לרבנות הראשית על מוסד הגיור - שמשמעותו המעשית היא אימוץ גישה מחמירה והצבת מכשולים בפני יהודים המבקשים לעלות ארצה - עומדים בניגוד לתכלית המרכזית של חוק השבות, שהיא עידוד העלייה".
בג"ץ ניווט בחוכמה. הוא הכיר בגיורים חרדיים אולטרא־אורתודוקסים, ולא בגיורים רפורמיים. אולם המפלגות הדתיות הבינו מהר מאוד שהן בבעיה. מה שהתחיל בהכרה בגיורי הרב קרליץ יתרחב מהר מאוד בעתירות המשך לגיורים רפורמיים וקונסרבטיביים. גם פקידי ההגירה במשרד הפנים נכנסו ללחץ. בזמנו סיפרתי פה את סיפורה של צעירה ממוצא שוודי שביקשה להצטרף לעם היהודי והתגוררה בביתנו במשך למעלה מחצי שנה, במסגרת מיזם 'משפחה מאמצת'. מסע הייסורים המתיש שעברה היה מול פקידות משרד הפנים ולא מול בית הדין לגיור. הפקידים שם הסבירו שהם לא יכולים ליצור מסלול נפרד לאירופאים ומסלול נפרד לאפריקנים, שכן זו תהיה מדיניות גזענית שלא תעבור בג"ץ.
בחזרה לחוק החדש. הרפורמים מתנגדים לו מסיבה זו בדיוק: הם בונים על הבג"ץ הבא שיאשר גם את הגיורים שלהם ויכיר בהם לצורך אזרחות. אך כאן הגענו אל הפלונטר: הנקודה הזאת אינה מעניינת את הרבנים הליברלים מהציונות הדתית, מאחר שהמתגיירים שלהם הם כבר אזרחים. הם מתנגדים לחוק מסיבה אחרת: הם תכננו לגייר אלפי אנשים ואז להכריח את הרבנות הראשית להכיר בהם, והחוק החדש קובר את החלום.
חברי הכנסת של הבית היהודי נמצאים בין הפטיש לסדן, הם תמכו בחוק בגלל הבנת הצרכים של משרד הפנים, ולא קלטו שהוא פותח להם חזית לא צפויה מול גורמים בתוך המגזר. חשוב להם לסתום את הפרצה שפרץ בג"ץ, אולם הם לא רוצים להתעמת עם הרבנים המתונים. עכשיו הם מנסים למצוא ניסוח חדש לחוק, כזה שיגביל את תחולתו לקבלת אזרחות בלי לקבוע מסמרות בנוגע לנישואין וגירושין. יש לזה פתרון פשוט: לקבוע שאי־ההכרה בגיורים פרטיים רלוונטית רק לקבלת אזרחות במסגרת חוק השבות ולא לענייני נישואין.
כדי להשלים את התמונה כדאי לגעת בשתי נקודות נוספות. לרפורמים הייתה טענה טובה בבג"ץ: אם המדינה מכירה לצורך חוק השבות בכל גיור שנערך בחו"ל, אין סיבה שלא תכיר בגיור זהה הנעשה בארץ. אלא שהתשובה היא שהמדינה לא אמורה להכיר בגיורים רפורמיים שנערכים בחו"ל - בלי מילה, בלי טבילה ובלי קבלת עול מצוות, ולא להרחיב את הבעיה גם לארץ.
הטענה השנייה היא של הרבנים הסרוגים המתונים. לדעתם מערך הגיור הממלכתי מחמיר בדרישות שלו ולכן חיוני לשבור את המונופול. מתנגדיהם החרד"לים טוענים שזה קשקוש, שגם דיינים סרוגים עם אלסטיות הלכתית של חתול שעושה יוגה לא יצליחו לגייר אתאיסטים. בתי הדין הממלכתיים כבר היום מותחים את עצמם עד הקצה בפילטיס מכשירים. הטענה הזאת מתעלמת מבעיה מטרידה: מי שיושב בראש הפרמידה היום הוא הרב יצחק יוסף הרחוק מאד מהקו המתון שהוביל אביו הרב עובדיה ז"ל. החוק החדש מקנה לו שליטה אבסולוטית. אם בתי הדין הפרטיים לא יאתגרו אותו - הוא עשוי להקצין עוד וליישר קו עם המדיניות החרדית המחמירה ביותר, וכך למשל לסתום את הגולל על האפשרות לגייר ילדים ממשפחות רוסיות שלומדים בבתי ספר ממלכתיים דתיים.
הרבנים המתונים מעלים טענות חשובות. הבעיה שלהם היא הרטוריקה שמסגירה ייאוש: מי שקורא את פסקי הדין של הרב נחום רבינוביץ' בנושא, מגלה שם עמדה חרדית שלא מכירה במדינת ישראל כגורם רלוונטי לנושא האקוטי של הגדרת 'מיהו יהודי'. מבחינתה אנחנו צריכים להתנהל בנושא הזה כמו קהילות מהשטעטל של המאה ה־18. העמדה הזאת לא מחליקה בקלות בגרון, וזו אולי הסיבה שהציונות הדתית 2017 לא מתגייסת בהמוניה למאבק הזה.
אקו"ם