אם כל חטאת: הריון רביעי ופיצול אישיות
אני מסתכלת על האם הטרייה שהייתי לפני עשור. לו רק הייתי יכולה להכין אותה לבדידות, לקושי, לתסכול - וגם ליופי ולסיפוק
היום, היום הזה ממש, 30.6 (למניינם. אוף סתמו, כאילו שאני זוכרת מה היה התאריך העברי), אני חוגגת עשר לבכורה שלי. אהובתי, גאוותי. זה מעסיק אותי בכל כך הרבה רבדים. הראשון והעמוק והמהותי מכולם: איך ייכנסו שתי ספרות על העוגה. השני הוא: וואו, כמה עברנו.
אני חושבת שכתבתי את זה בערך מאתיים פעם, אבל לפעמים אני מאמינה שזה כמו שכתוב בתורה ולבכור מגיעה ירושה כפולה (תירגעו, אחר כך זה עובר לי). אי אפשר להשוות בין האמהוּת שלי היום לזאת שלפני עשר שנים. הייתה לי הזכות לכתוב בתקופת ההיריון ההוא בֿ־nrg יהדות, אז הסתכלתי עכשיו בטור האחרון שכתבתי לפני הלידה ובטור הראשון שכתבתי בסוף חופשת הלידה וכל כך רציתי ללחוש באוזן שלי מלפני עשר שנים כמה דברים שהיו יכולים להקל עליי את החיים:
"תנו רבנן 'תשעה ירחי לידה', הרי שרבנן עבדו עלינו. היריון רחוק מלהיות תשעה חודשים, ליתר דיוק היריון זה שמונה חודשים + שנה. זה לא רק ההצקות הפיזיות, כמו שפתאום יש אשכרה שימוש לכוס בצחצוח שיניים (נו, זאת שמלאה במברשות, מים מעופשים וגופות של חרקים), כי את לא מגיעה עם הפה לברז. הבעיטות שכבר מזמן הפסיקו להרגיש כמו 'דג מפרפר' של שעועית, אלא יותר כמו אוהדי בית"ר שמחים אבל שרומסים אותך מבפנים וכל הזמן בדיקות על בדיקות (אני חייבת לדעת מה אתן עושות כדי שזה באמת יהיה השתן הראשון של הבוקר).
הבעיה האמיתית היא שבגלל שזה לא נגמר, יש לך זמן. וזמן פירושו לשבת ולחשוב. שפירושו להיכנס להיסטריה טוטאלית. או כמו שאחרים קוראים לזה - הורות. הגעתי למסקנה ביולוגית: עם הפריית הביצית, מופרה גם המוח. בחרדות ובייסורי מצפון. מהרגע הראשון שאלות ושאלות: מה יהיה בבדיקה? האם התשובות יחזרו תקינות? האם אני נחשבת היסטרית אם השארתי לרופא שלי הודעה 'ד"ר אני הולכת למות' באחת בלילה, כי בתוצאות של ספירת הדם היו דברים באדום ומחוץ לסוגריים?
היא כבר זזה היום? אולי כדאי שוב לחסל חבילת שוקולד ולשכב על צד שמאל כדי שווילי תיתן איזה פרפור? מתי זה יהיה? אני נורא רוצה לדעת, באיזה יום? ואיפה אני אהיה כשזה יתחיל? בבית? בעבודה? באוטו? ואם יֵרדו לי המים באוטו, מישהו יקנה אותו מאיתנו אחר כך? אני אספיק להרכיב עדשות? לא הייתי רוצה להגיע לבליינד־דייט החשוב בחיי עם משקפיים. מצד שני, גם החלוק הפרחוני של בית החולים לא בדיוק היה ההשראה לקולקציה החדשה של דונה קארן. ומה יהיה בלידה? אני חייבת שיסבירו לי כמה זה כואב. כמו מה? כמו ליפול? כמו כאבי בטן של מוצאי שבת? כמו שבעטו בי במפתח הלב בכיתה ג' ולא יכולתי לנשום, או כמו הפעם שהלכתי בבית ספר ופתאום התנפץ לי על הראש כדורגל שבעט מכל הלב איזה ילד אידיוט? ואיך זה יעבור עליה? מדכא להיוולד? קשה לה? היא רוצה לצאת בכלל? כי אני, ודאי הייתי מעדיפה מקום חמים ובטוח שבו לא צריך להתאמץ בשביל כלום.
אם עשיתי מספיק? כלומר, גם לקחתי ויטמינים, וגם את הסוכריות סוכר הקטנות שבאמצעותן מרעיל אותי ההומיאופת. ושתיתי תה פטל, וישבתי על חליטות רוזמרין, ועיסיתי וכיווצתי והרחבתי. הלכתי לקורס הכנה ללידה וקורס הכנה להנקה. וקניתי את המדריך להיריון המכונה 'התנ"ך עם הגלגל' ואת הלוחשת לתינוקות. ולא הבאתי הביתה כלום לפני הלידה, אבל קניתי והשארתי בחנויות פחות או יותר כל מה שנחוץ לה עד גיל שש.
שנית, ייסורי המצפון ורגשות האשם. אני מרגישה שאני כבר מכינה התנצלויות. כמו פולנייה טובה אני רוצה להאמין שהייתי הכי בסדר, שיותר מזה אי אפשר. אבל אז מתחילות לקפוץ הפולניות הפנימיות: נו בטח, מי שמחליטה להזיז ארונות בחודש תשיעי שלא תתפלא שיצאה לה ילדה היפראקטיבית. מי שראתה כל ההיריון 'אבודים' ו'נמלטים', שלא תתפלא שהתינוקת שלה מפחדת לעצום את העיניים".
אוי רויטל, עדיין בֿ־ו' - את כל כך חמודה. איך ניסית להיות כל הזמן בשליטה. אם רק הייתי יכולה לספר לך שאת לא בכיוון, שאין סיבה לפחד מהדברים שמהם חששת, אבל חבל שלא התכוננת לכל כך הרבה התמודדויות אחרות. את לא תלדי אף פעם בתאריך. לא הפעם ולא בלידה הרביעית. אין לך מה לשבת על תה סרפדים, כי בלי זירוזים כלום לא יזוז. כל הבגדים שקנית? אפילו לא תספיקי להלביש ואם חשבת שלראות אבודים מעורר מתחים ופחדים - חכי שתגיעי לשובר שורות, משחקי הכס ופאודה.
אם הייתי יכולה להכין אותך לבדידות. לכאפה של החיים שלך. הגעת למושב, הייתה לך בקושי רבע חברה. להיות לבד בבית עם תינוקת. לנסוע שעה וחצי כיוון כל יומיים עד לקניון הרחוק בתל־אביב, כדי לחפש מי יבוא איתך לקפה. להיות 24/7 בגוף שונה, עם כאבי תופת מהתפרים (אני כואבת אותך גם כעבור עשור), לראות איך הבעל שלך יוצא בבוקר וחוזר בערב, ויש לך עשר שעות לרגעים מתוקים וקסומים ולרגעים נוראיים ומתסכלים. שעמום, חוסר אונים. דמעות.
סרבול שכזה, מחשבות איומות לצד מחשבות מתוקות. וילדה אחת עם עיניים ענקיות, הכי יפה ומתוקה. ובלי פייסבוק או אינסטוש. מסתובבת עם מצלמה דיגיטלית ואז מעבירה עם כבל את התמונות למחשב ואז שולחת במייל, כל פעם עשר תמונות כי אחרת זה כבד מדי.
ללדת זה לקחת את עצמך כמו שהיית עד עכשיו ולעבור פיצול אישיות. ישנה רויטל האני, רויטל הרעיה שברגעים אלו משתנה, מבקשת קרבה ללא מגע. מתביישת בגופה. רוצה לבד, רוצה ביחד. כועסת ונוטרת ואוהבת ומתחרטת. וישנה אמא רויטל. היא בדיוק נוצרה, ובשלב הזה היא לחלוטין גוש אמורפי ומבולבל. רוצה כרגיל להיות בשליטה ולדעת הכול, אבל כל חמש דקות חוטפת כאפה ומבינה שהיא לא יודעת כלום. משדרת עוצמה וחוסן כלפי חוץ, משרלטת את עצמה לדעת, אבל בפנים קורסת מבלבול וחוסר ודאות.
ואז אני קוראת מה שכתבתי בסוף חופשת הלידה, את ההתחלה שעדיין מתאמצת להצחיק ואז את הסיום שמתאמץ לנשום:
"עזבו אתכן מלהוציא שחורים לבעל. הדבר הבא זה 'שלוף לגוזל את הגוזאלעך'. אשכרה גידלתי ציפורן בזרת בשביל זה. למאותגרי יידיש: גוזאלעך הן חתיכות של נזלת קרושה. ואם כבר, אז פיסלעך, פולקעלעך ובעקלעך הן מילים יידישאיות נרדפות לקפלי השומן של התינוק. מסקנה לא מלבבת במיוחד: לאסקימוסים יש מאה מילים לתאר שלג, ואילו לאבותינו היו מאה מילים לתאר איברים רופסים. אגב, הרעש היחיד בעולם שיותר מטריף מצרחות של תינוק, זה הרעש של התיקתקים במייבש. וכן, כשהאור כבוי ואז צריכה לכפתר 64 תיקתקים באוברול NB של הילד, זה נחשב לאחד מל"ט אבות מלאכה.
הייתי רוצה להמשיך ולכתוב על עוד כל מיני רגעים מתוקים ומצחיקים מהתינוקות וההורות. אבל אני לא יכולה. אני לא יכולה, כי אני באמת רוצה להגיד כמה שזה קשה. אני רוצה לספר איך את יושבת מוצפת דמעות ומתוסכלת בערב, כי את לא מצליחה להרגיע את היצור הסובל הזה. איך שאת שוקעת בעצב. איך שאת מרגישה מתפרקת.
מבוהלת מחוסר השליטה. חוסר השליטה על הזמנים שלך - את לא יודעת מתי תישני ולכמה זמן, או אפילו אם תוכלי היום ללכת לשירותים כמו שצריך. חוסר שליטה על הגוף שלך - חם לך, והכול כואב. השיער נושר, המספר במשקפיים עולה, השומן לא יורד. בורח לך פיפי באמצע שיעור אירובי. ואת פשוט לא מצליחה להתרכז. מסתובבת ימים שלמים בלי פוקוס. שוכחת. מאבדת.
איכשהו, האוצר הזה ממש לא הפך אתכם למשפחה מאושרת, אלא לזוג חסר אונים עם תינוק. וכל מה שאת רוצה זה שמישהו יבוא ורק יגיד לך שאת אמא טובה. אז אני אגיד לך. אני אגיד לי. את אמא טובה. גם אם את יושבת ובוכה יחד איתה כי את לא מסוגלת יותר לעמוד ולנסות להרגיע. את אמא טובה גם אם משתלטות עלייך מחשבות פולשניות של דברים איומים ונוראים שאת יכולה לעשות ליצור חסר האונים הזה. את אמא טובה גם אם היא התחילה לבכות ולמרות זאת נשארת עוד כמה רגעים מתחת לזרם של המקלחת. למרות שאת רק מחכה לבעלך שיגיע כבר הביתה וייקח אותה ממך, להיות לרגע בלי משהו עלייך. את אמא טובה.
יש גם רגעים קסומים ומרגיעים. כמו זה שמתרחש תוך כדי יניקה, כשהיא לוקחת אחורה ונרדמת, פולטת איזו אנחה ופתאום מתוך שינה מתחילה לחייך. גל ענק וחם של אהבה שוטף אותך, ובלב פנימה את חושבת 'אולי היא מחייכת כי היא חולמת עליי. אולי גם היא חושבת שאני אמא טובה'.
אני קוראת מה שכתבתי. מדהים, אני כמעט מאמינה לעצמי. כל הכבוד לי שכתבתי את זה, בביטחון ואפילו אמין. רויטל אהובתי, גם אחרי עשר שנים, את לא תאמיני לעצמך שאת אמא טובה. גם אחרי שתחזרי לפסיכולוגית של פעם וגם אחרי שתלכי לשיעורים, וגם אחרי עוד שלוש לידות. גם כשתקיפי את עצמך בחברות אמת, אמהות, וכבר לא תצטרכי לנסוע רחוק בשביל לקבל חיבוק ואהבה - את לא תאמיני לעצמך שאת אמא טובה. וגם כשהשעועית שלך תחגוג עשר ותוכלי לראות את כל התכונות הנפלאות והמדהימות שיש בה והיכולות והרוך והחוכמה ויכולת הביטוי והרגישות. גם אז תקפידי על עצמך ועליה, תכעסי על עצמך ועליה. חשבתי שנהיה שונות יותר, אני ועצמי מלפני עשר שנים. מקריאה שנייה ושלישית נראה שלא התקדמתי מטר, שאני עדיין בוכה ועדיין מחכה לבעלי שיבוא ובוודאות עדיין בורח לי פיפי באמצע האירובי. אני אולי רק יודעת יותר ורגועה קצת יותר. אבל הפסקתי לחלום על להיות אמא טובה והבנתי שאיאלץ להסתפק בלהיות "אמא שעושה הכי טוב שהיא יכולה".
אקו"ם