אפילו בשמאל כבר מסתייגים מפתרון 2 המדינות
סרטו של ניר ברעם, "הארץ שמעבר להרים", מערער על התזה המרכזית של השמאל שחזות הכול היא ה"כיבוש" של 1967. הפלסטינים המרואיינים לא רואים את מלחמת ששת הימים כקו השבר
נתחיל מהשורה התחתונה: השמאל הישראלי נמצא בימים אלה על סף מפץ גדול. זו אולי רק תחילתו של שינוי והכרה במערבולת, אבל מדובר בשינוי עמוק ורווי סימני שאלה. האקסיומה של "שתי מדינות לשני עמים" נסדקת ממקום לא צפוי כל כך - לא מהימין הקלאסי אלא מלב לבו של מחנה השמאל. הבשורות הטובות הן שהחזון נסדק והשמאל עובר או עתיד לעבור טלטלה. הבשורות הפחות טובות הן שכולנו באותה סירה, והאתגרים גדולים.
סרט חדש של הסופר ניר ברעם, בנו של בכיר מפלגת העבודה לשעבר עוזי ברעם ומי שגדל בלב השמאל הציוני המפא"יניקי, מערער על התפיסות המסורתיות של הסכסוך. "הארץ שמעבר להרים" מתבסס על ספר ומסע אישי ביהודה ושומרון, מביא קולות של יהודים וערבים (גילוי נאות: השתתפתי בו בקצרה) ומנסה להתחקות אחר שורשי הסכסוך. הוא שואף להבין את האמוציות, המטרות והאידיאולוגיה, ומטיח בצופה את המציאות ביהודה ושומרון כמעט ללא פילטרים. זה איננו סרט תיעודי אובייקטיבי; להפך - הוא תופס צד, אבל בסינון רעשי הרקע מובאים בו קולות מעניינים מאוד.
המשתתפים הערבים בסרטם של ברעם והבמאי מיכאל אללו ישירים מאוד. הם מדברים כמעט רק על 1948, לא על 1967, מדברים על פליטוּת ועל בית, חלקם מעוררים הרבה אמפתיה אנושית. אבל אם נעלה מהסיפור האישי אל הסיפור הלאומי, נבין שאנחנו במלחמה על הבית ועל הקיום הבסיסי שלנו כאן. אפשר לומר שסוף סוף מישהו בשמאל הקשיב לערבים באמת, בלי מסכות ובלי ועידות בינלאומיות באנגלית. במשך שנים הערבים צעקו בערבית "חק אל-עודה", זכות השיבה, והשמאל אטם אוזניים והבטיח שלום אם רק ניסוג עוד סנטימטר.
"מה זה כל הדיבורים על שתי מדינות?" שואל ניר את אחד ממרואייניו, בחור שגר כיום בשועפאט ושסבו גורש מאזור לוד-מודיעין במלחמת העצמאות. "תשמע, זה אף פעם לא יהיה", הוא משיב. והוא לא לבד. כלל המרואיינים הערבים מדברים על ה"נכבה" ב-1948, לא על ה"כיבוש" ב-1967. חלקם מוכנים לחיות לצדנו (אחרי מימוש זכות השיבה), חלקם יחזירו אותנו לברוקלין, וחלקם צוחקים כשהם נשאלים על מה הם מוכנים לוותר למען השלום. מדינה פלסטינית ברמאללה ובבית־לחם זה נחמד, אבל הלב ביפו ובלוד, ועל הלב לא מוותרים. כאן לב הקונפליקט.
כדי לסבר את האוזן, כיום רשומים באונר"א, סוכנות הסיוע לפליטים הפלסטינים, כחמישה מיליוני פליטים. והמספר הזה רק הולך וגדל עם השנים. כמעט שני מיליון מהם נמצאים בשטחי יהודה, שומרון ועזה, כלומר - חיים בינינו. כשילד נולד וגדל בעזה הוא מכיר את הבית שלו, אבל מחנכים אותו שזהו זמני ושהבית האמיתי נמצא שם, מעבר לגדר. על התקווה הזו הוא גדל כל חייו; תקווה שלא תסתיים בנסיגה ישראלית לקווי 67', תקווה שהיא חלום הבלהות שלנו.
לפני כשבוע הופעתי בפאנל מול מנהיגי קהילות יהודיות בצפון אמריקה, רובם המוחלט אוחזים בעמדות שמאל. בסיום הדיון ניגש אליי אחד המשתתפים ואמר: "הצעירים מסתכלים על ההתנחלויות ורואים בהן מעשה לא מוסרי, וזה מנתק אותם ממדינת ישראל. תעזרו לנו לעזור לכם. בלי ההתנחלויות יהיה לנו הרבה יותר קל לשמור על התמיכה בישראל".
מהו הנושא הכי מדובר בשנתיים האחרונות בקשר לסכסוך? שאלתי אותו. אחרי מחשבה קצרה הוא ענה: עזה. צוק איתן, הרס, מצור, הרוגים, אסון הומניטרי. תוך כדי התשובה שלו ראיתי שהוא הבין מה שהוא אולי לא רצה להבין עד עכשיו: אין בעזה אפילו התנחלות אחת. עקירת התנחלויות היא פתרון של ציפוי זהב. כשהזהב מתקלף, וזה קורה מהר מאוד, מתגלה האמת.
גם בשיח הפנימי שלנו. הפתרון מצופה הזהב הוא אשליית "שתי המדינות" כדבר שיביא שלום, רגיעה ואולי קץ הסכסוך. אבל מכיוון שמדובר בחיים ובעתיד שלנו, ראוי שנעמיק יותר.
ניר ברעם מאתגר את "פתרון שתי המדינות" משמאל. הוא מערער על התזה המרכזית של השמאל שחזות הכול היא ה"כיבוש" של 1967, שזו הבעיה וששם גם טמון הפתרון. מה שזועק מהסרט הוא העובדה שהפלסטינים לא רואים את מלחמת ששת הימים כקו השבר. אגב, גם ההיסטוריה מראה את זה: הארגון לשחרור פלסטין (אש"ף) הוקם כשלוש שנים לפני מלחמת ששת הימים. אבל ההיסטוריה מקבלת נופך אקטואלי ורגשי כשמדברים אותה.
השמאל הישראלי נמצא בצומת. הוא יכול לפנות לגישה של ניר ברעם, שמאמצת כמעט לחלוטין את הנרטיב הפלסטיני בדבר הנכבה והאסון של 1948, ובנוגע לחשבון הנפש שישראל צריכה לעשות והפיצויים שעליה לשלם. פנייה לדרך הזו היא ויתור על הציונות ברמה הרעיונית, הזהותית והמעשית. המשמעות היא זכות השיבה בטווח הקצר, וניתוק ממהות היותנו כאן בטווח הארוך.
מנגד, הוא יכול לבחור באפיק הציוני. אותו אפיק שהאמין שמדינת היהודים צריכה לקום כאן, בארץ ישראל ולא באוגנדה. האפיק הזה נטוע חזק בהיסטוריה ובמסורת, ובמבט צופה עתיד הוא מורכב יותר, מצריך הקשבה אמיתית לערבים, דורש פתרונות יצירתיים ויציאה מהשבלונה הקיימת, ומצריך אמונה וביטחון בצדקת הדרך. אם נאבד את צדקת הדרך ונישאר רק עם אמפתיה אוניברסלית נטולת הקשר היסטורי, אנחנו עלולים להיות אפיזודה חולפת במזרח התיכון.
מי שחושב שזו צרה או בלבול של השמאל בלבד, שיחשוב מסלול מחדש. יש כאן אתגר גם לשיח הימני. לא מדובר על גבעה זו או אחרת. הדיון הוא לא טכני, אלא מהותי ורגשי. הוא מערער את הבסיס ואולי טוב שכך, כי בזכותו נפסיק להתעסק באסתטיקה ונתמקד בתוכן. ישנה התנגשות מוחלטת בין נרטיבים שסותרים זה את זה ומתנגשים זה בזה באופן מהותי.
אנחנו נצטרך לעמוד מול הפלסטיני שמבקש את הבית של סבא שלו, מול הפלסטיני שיבקש זכות בחירה אבל לא יוותר על זכות השיבה ועל הרצון למחוק את מדינת היהודים, ומול הפלסטיני שמדבר על הזבל ברחובות. מול כל אלה אי אפשר להקים עוד חומה. אנחנו נצטרך לספק מענה ברמה הרעיונית, האנושית והלאומית. מענה פנימי כלפי עצמנו, ובמקביל גם לעולם בכלל ולעולם המערבי בפרט. זה לא סיפור של ימין ושמאל, אלא הסיפור שלנו כחברה.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם