הגברים בוכים בלילה: מה עם מסורבי הגט?
מדברים עליהם פחות, אבל גם גברים סובלים מסרבנות גט. הבעיה יכולה להיפתר בצעד שיהיה נאמן להלכה ולתחושת הצדק, גם אם יפגע בתדמית בתי הדין
מתי הייתה הפעם האחרונה שהטור הזה עסק בביקורת טלוויזיה? אני מתקשה להיזכר. אבל התוכנית 'זמן אמת' של תאגיד השידור 'כאן' באמת ראויה להתייחסות. אחרי הסרט המרגש על משפחתו של מיכי מרק הי"ד, הוקרן בה השבוע הסרט 'גברים במלכודת' העוסק במסורבי הגט, שבימים כקלקולם סיפורם כמעט לא מגיע אל מרחב ההתעניינות הציבורית.
לפני שנטפל בבעיה נכניס אותה לפרופורציה: מתוך קרוב ל-11 אלף זוגות המתגרשים בישראל מדי שנה, רק אחוז וחצי הם עבריינים מנוולים המסרבים לתת או לקבל גט כאמצעי לחץ. זהו נתון חשוב, ופחות ממה שהוא תומך באבחנת חז"ל על בני העם היהודי ("רחמנים, ביישנים וגומלי חסדים"), הוא מלמד על האפקטיביות של בתי הדין שמצליחים לסגור את הרוב המכריע של התיקים בלי שאחד הצדדים יתפתה להפעלת אלימות. ועדיין, במספרים גדולים זו בעיה. ומה בנוגע להתפלגות המגדרית? מתוך 809 מקרים של סרבנות גט בחמש שנים, מספר הגברים הסרבנים הוא 382 לעומת 427 נשים סרבניות. כן כן, יש יותר סרבניות מסרבנים.
נכון, מצבם של הסרבנים והסרבניות איננו שווה, שכן במצב של סרבנות עיקשת ומתמשכת בית הדין יאפשר לגבר המסורב לשאת אישה שנייה ב"היתר מאה רבנים", מה שאיננו אפשרי לאישה מסורבת. אלא שהיתר זה מצומצם ביותר. הוא ניתן בלא יותר מעשרה תיקים בשנה, ומעטות הנשים המוכנות להינשא לגבר נשוי. בעיה מרכזית נוספת של הגברים המסורבים נעוצה במישור הכלכלי. על פי ההלכה, כאשר בני זוג מוגדרים כנשואים הבעל חייב הן במזונות האישה והן ב"מדור ספציפי" - מונח הלכתי שמשמעותו שהוא נדרש לאפשר לה להמשיך להתגורר בדירתם המשותפת האחרונה. "יתרון" נוסף לנשים הוא העובדה שמול הסרבן העיקש בית הדין יפעיל שלל סנקציות: משלילת דרכון, רישיון נהיגה וחשבון בנק, דרך שיימינג ציבורי ועד כליאה פיזית. אישה סרבנית לעומתו פטורה מכל אלה, ולעולם לא תקבל עונש מאסר.
מה סרט יודע לעשות טוב יותר מעיתון? לצלם קלוז-אפ על דמעותיו של גבר שבור, פועל צווארון כחול שכבר עשור וחצי חי בנפרד מאשתו המסרבת לקבל גט, ותובעת 'שלום בית' רק כדי לסחוט אותו כלכלית ולעקל את משכורותיו הזעומות ממילא באמצעות ההוצאה לפועל. אפשר להניח שבתי הדין לא סבלו במיוחד מהסרט, שכן הוא מצייר אותם כפמיניסטים שאינם מוכנים להפעיל סנקציות נגד נשים סרבניות גם במקרים של פגיעה אנושה בתחושת הצדק.
"תמונה של אישה באזיקים מוציאה אותנו גרוע בתקשורת", הסביר מנהל בית הדין הרבני בירושלים, הרב משה ביטון, את המדיניות. "לגברים הגרושים אין את סוללת הארגונים, היח"צ והפוליטיקאיות האדירה שנלחמת עבור הנשים בכל החזיתות", הוסיף ד"ר יואב מזא"ה, עו"ד ומרצה בכיר בפקולטה למשפטים בקריה האקדמית אונו. הסרט איננו מזכיר שגם מסורבות גט עוברות סבל איום, אולי מתוך אמונה שחברה מתוקנת משפרת מה שביכולתה לשפר, לא מחשבנת כאב, איננה נמנעת מלהעניק סעד לפלוני רק מפני שאלמונית סובלת יותר, ולא מתקנת עוול אחד באמצעות יצירת עוול אחר.
מה הסרט לא יודע לעשות? להבין "הלכתית" את הבעיה ולהציע פתרון מעשי לצמצום ממדי התופעה. לשם כך נקדיש שישים שניות להשתלשלות ההלכה בנושא. נקודת המוצא בענייני גירושין איננה שוויונית: "אינו דומה האיש המגרש לאישה מתגרשת, שהאישה יוצאה לרצונה ושלא לרצונה, והאיש אינו מוציא אלא לרצונו", קובעת המשנה במסכת יבמות. הגירושין הם אקט פרטי של האיש, שאף איננו נדרש לתמיכה של מערכת המשפט, ובלבד שהגט נכתב באופן כשר וניתן בנוכחות שני עדים. הטעם לגירושין יכול להיות שרירותי וגחמני, כפי שקובעת המשנה במסכת גיטין: "אפילו הקדיחה תבשילו".
בניגוד לאיש, האישה איננה יכולה לכפות גירושין ללא רצונו של הגבר. למעט מקרים חריגים שבהם מתקיימות עילות המאפשרות חיוב ואף כפיית גט - גט שניתן בכפייה מוגדר כ'גט מעוּשׂה' ואיננו תקף הלכתית.
במהלך השנים הובילו הפוסקים מהלך שנועד ליצור מצב שוויוני יותר בין הגבר לאישה. מהלך כזה עשוי להיות מבוסס על שתי אסטרטגיות: האחת, להותיר על כנה את האפשרות של גברים ליזום גירושין באופן חד-צדדי, אך להקנות אפשרות דומה לנשים, כך שגם גברים וגם נשים יוכלו ליזום גירושין. השנייה, להגביל את יכולתם של גברים ליזום גירושין חד-צדדיים, באמצעות הענקת זכות וטו לכל אחד מהצדדים נגד מהלכיו של בן הזוג.
בין שתי החלופות הללו ישנו הבדל קונספטואלי משמעותי, כפי שמסביר פרופ' שחר ליפשיץ מהפקולטה למשפטים באוניברסיטת בר-אילן. הגישה הראשונה, הדוגלת במתן אפשרות לשני הצדדים להתגרש על פי דרישה, מחלישה את מוסד הנישואין ומחזקת את זכותו האוטונומית של הפרט לקבוע את עתיד הקשר. מנגד, הגבלת זכות הגבר להתגרש באופן חד-צדדי משווה את מעמדן של נשים לגברים באמצעות חיזוק קשר הנישואין והערמת קשיים על התרתו.
בתקופה שלפני חרם דרבנו גרשום שלטה בכיפה הגישה הראשונה, באמצעות יישום נרחב של 'דין מורדת' שמקורו בתלמוד ובתקנות הגאונים.
"המורדת על בעלה פוחתים לה מכתובתה", קובעת המשנה במסכת כתובות. המושג 'מרידה' מתייחס לסירובו של אחד מבני הזוג לקיים את החובות הבסיסיות המוטלות עליו במסגרת הנישואין, ובראשן קיום יחסי אישות. מכיוון שכך, עיקר היישום של הדין המקורי חל על נשים, ועוסק בקנס כלכלי של ביטול הזכות לדמי כתובה. אלא שלפי האמורא מר זוטרא, אם אישה מורדת בטענה שבן הזוג "מאיס עלי" (מאוס עלי), היא יכולה למעשה לכפות על בעלה גירושין. הגאונים אימצו הלכה זו בטענה שהיא הכרחית להתמודדות עם יחסים אסורים שנשים היו מקיימות עם גברים לא-יהודים על מנת להיאסר על בעליהן. הם העדיפו לכפות גירושין ולמנוע התבוללות או ממזרות.
החרה-החזיק אחריהם הרמב"ם, שפסק כי "האישה שמנעה בעלה מתשמיש המיטה היא הנקראת מורדת, ושואלין אותה מפני מה מרדה. אם אמרה מאסתיהו ואיני יכולה להיבעל לו מדעתי, כופין אותו להוציא לשעתו לפי שאינה כשבויה שתיבעל לשׂנוי לה". אלא שהמסורת האשכנזית של ימי הביניים, ובעקבותיה גם הפוסקים הספרדים, חששו מאוד מהחלשת מוסד הנישואין ושחקו בהדרגה את 'דין המורדת', עד שביטלוהו הלכה למעשה.
הרא"ש (ר' אשר בן יחיאל, 1327-1250) הסביר מדוע לדעתו אין מקום להלכה זו: "ועוד אני אומר, שהגאונים שתיקנו תקנה זו תקנוה לפי הדור ההוא, שהיה נראה להם לפי צורך השעה בשביל בנות ישראל. והאידנא (בזמן הזה) נראה העניין להפך, בנות ישראל בדור הזה שחצניות הן. אם תוכל האישה להפקיע את עצמה מתחת בעלה, באומרה 'לא בעינא ליה' (איני רוצה אותו), לא הנחת בת לאברהם אבינו יושבת תחת בעלה, וייתנו עיניהם באחר וימרדו בבעליהן; על כן טוב להרחיק הכפייה". הרא"ש התבסס על הפרשן והפוסק האשכנזי רבנו תם (ר' יעקב בן מאיר, 1171-1100) שדחה את תקנת הגאונים בטענה ש"חלילה לנו להרבות ממזרים בישראל", ו"להתיר גט פסול אין כוח בידינו מימות רב אשי עד ימות המשיח".
קו הפסיקה האשכנזי התבסס על תקנת רבנו גרשום "מאור הגולה", שנקט את האסטרטגיה השנייה: איסור על מתן גט ללא הסכמת האישה. כדי למנוע מצב של 'נעילה הדדית' שבה בני הזוג כובלים זה את זה, קבע רבנו תם את סנקציות ה'שיימינג' החברתיות לסרבני גט: "תגזרו באָלָה חמורה... שלא יהיו רשאין לדבר עמו, לישא וליתן עמו, לארחו ולהאכילו ולהשקותו וללוותו ולבקרו בחלותו. ועוד יוסיפו חומר ברצונם על כל אדם, אם לא יגרש ויתיר אותו האיש את הילדה הזאת, שבזה אין כפייה עליו. שאם ירצה מקיים, והוא לא ילקה בגופו מתוך נידוי זה, אך אנו נתפרד מעליו".
מהלך הלכתי יוצא דופן התרחש במאה ה-19, בבית דינו של ר' חיים פלאג'י. הפוסק הגדול מאיזמיר נדרש להתמודד עם מקרי סרבנות גט קשים, והכריע שכאשר בני הזוג חיים בנפרד 18 חודשים יכפו עליהם לתת ולקבל גט. פסק הדין לא התקבל להלכה, ובתי הדין עושים בו שימוש רק כחיזוק נוסף ("סניף"). עיקר ה'משחק' ההלכתי בבתי הדין הרבניים בימינו נע על ציר עילות הגירושין: כאשר הדיינים מתרשמים כי מנוי וגמור עם אחד הצדדים לפרק את התא המשפחתי, הם משקיעים מאמצים להביא את הצד השני לשתף פעולה. במקרה שהדבר לא מתאפשר, הם בוחנים האם הסיטואציה מאפשרת חיוב גט או כפיית גט באמצעות הכלים שנתן להם המחוקק הישראלי, או סנקציות 'שיימינג' חברתיות על פי 'הרחקות דרבנו תם'.
טוב, זה לקח יותר משישים שניות, אבל הטענה שלי פשוטה: אי אפשר לרקוד על כל החתונות. צריך לבחור צד ולהחליט; או שמחזירים את תקנת הגאונים המעוגנת בפסיקת הרמב"ם ומאפשרים לכל אחד מהצדדים לכפות גט 'לפי דרישה' (מה שלא באמת אפשרי), או שנשארים במסורת הפסיקה האשכנזית הקשוחה יותר אבל מרחיבים עד לקצה את השימוש ב'הרחקות דרבנו תם' כלפי כל הסרבנים באשר הם.
זה אולי לא יעשה טוב לתדמית של בתי הדין, אבל התורה וגם תחושת הצדק הטבעית מחייבת אותם למתוח עד הקצה את הכלים שלהם כדי לקפח שוקי רשע ולהציל עשוק מיד עושקו ללא הבדל דת, גזע ובעיקר מין.
אקו"ם