איך פיתחנו כזו אלרגיה חריפה לרפורמים?
העולם האורתודוקסי פיתח כלפי הרפורמים אלרגיה גדולה יותר מזו שהוא רוחש לחילונים. ההסתגרות הזאת לא מעצימה אותנו, רק חושפת את חולשתנו
בשדות המוריקים של מחוז לנקסטר בפנסילבניה אפשר עוד לראות כרכרות בשולי הכביש. מתוכן מבצבצות פנים שנדמה כאילו ברחו מהעבר - כובעי קש ומכנסיים תלויים על שלייקס, שמלות רחבות וכובעים לבנים. מדובר בבני כת האמיש, שריכוז גדול מהם מתגורר באזור הזה.
אנשי האמיש משתייכים לזרם הנוצרי האנבפטיסטי, והם מאמינים שכאשר ישו יחזור לעולם הוא ירצה שייוותר כפי שעזב אותו. לכן הם שומרים על אורח חיים מסורתי ככל האפשר ומתנזרים מטכנולוגיה ומקִדמה.
עוד בטרם הגענו לכפר הונמכו הציפיות. אמרו לנו שהם הסאטמרים של הנוצרים, קנאים לפרטיותם, לא אוהבים להצטלם, ושיש סיכוי נמוך שנצליח להציב רגל בביתם. בפועל, סימן ההיכר הבולט ביותר של הכפר היה שלטי ה־Welcome שהוצבו בקדמת השבילים, מלווים בציורי כרכרות וחיות בר למיניהן. כשחנינו סמוך לאחד הבתים יצא ממנו זקן מאיר פנים בשם ג'יימס, בורסקאי במקצועו, והזמין אותנו להיכנס לבית המלאכה שלו.
שמונה ילדים נולדו לג'יימס. את כולם חינך על ברכי הדת וקיווה שימשיכו את דרכו. אך בגיל 16, כנהוג בקהילה, אִפשר לכל אחד מילדיו לעבור את "מבחן הבגרות". למשך תקופה מוגבלת יוצא בן האמיש הצעיר לעולם המערבי, נהנה ממנעמיו, ובסופה עליו להחליט אם הוא רוצה להמשיך להשתייך לכת או לפרוש ממנה. אפשר היה להניח שהדור הצעיר לא יעמדו בפיתוי, אך הפלא ופלא - מתברר ש־90 אחוז מבני הנוער בוחרים להישאר בכת, ובמהלך עשרים השנים האחרונות הכפילה אוכלוסיית האמיש את מספרה.
כששאלתי את ג'יימס מדוע הם מאפשרים לילדיהם להתנסות בפיתוי כה גדול הוא ענה לי בשאלה: "את יודעת מה ההבדל בין מנהיג למטיף? המטיף מנסה למשוך אחריו מאמינים. המנהיג פשוט נמצא, והמאמינים מתגודדים סביבו. אנחנו מאמינים שהדת שומרת על עוצמתה רק כשהיא תוצר של בחירה".
מעולם לא פגשתי בקהילה שהמילה "כת" כל כך אינה הולמת אותה. כן, מדובר בנוצרים אדוקים שחיים את אמונתם במלוא העוצמה. אבל הם חפים מהתסמינים המבחילים שמאפיינים כתות - הם אינם אלימים, הם מתנגדים לשימוש בשפה מלוכלכת, ואם שתי משפחות אמישיות מסתכסכות ביניהן הן מורחקות מהקהילה עד שיעשו סולחה. המדיניות הפייסנית גם השתלמה להם במהלך השנים: בהיותם פציפיסטים, צבא ארה"ב פטר אותם מחובת גיוס למלחמת ויאטנם מטעמים של חופש דת.
דקות ספורות לאחר שיצאתי מהכפר, הסמארטפון שלי התפקע מהודעות על חוק הגיור ומתווה הכותל. התגובות האוטומטיות לא הפתיעו; שוב הרפורמים האלה עם הטלית על השמלה והדרישות המופרכות להכרה. נדמה שלא משנה כבר מה יעשו או יגידו, העולם האורתודוקסי פיתח אליהם אלרגיה יותר גדולה מזו שהוא רוחש לדתל"שים או לחילונים. רפורמים הם כמו קללה. כמו מחלה ממארת. עצם אזכור המילה "רפורמי" יעלה גם בטובי הליברלים פרצוף מתעוות. ולמי אכפת שחלק גדול מאלו שחגגו את ניצחון האורתודוקסיה מתנהגים ברוב ימות השנה, איך לומר זאת ולא בעדינות, כמו רפורמים קטנים בעצמם? הרי מהי בעצם הדתיות הלייטית, זו שהפכה למיינסטרים כל כך מקובל במגזר? כל מי שמדלג על שמירת נגיעה, כל מי שמורידה כיסוי ראש, שמקצרת חצאית, כל מי שבקושי קם להתפלל בבוקר או לא טורח לברך ברכת המזון הוא סוג של רפורמי קטן. וכאלו יש מאות אלפים במגזר.
במהלך שיטוטיי עם אמי בפלורידה פגשנו זוג חסידי בעלז. הם היו המומים מהמראה של אם חובשת פאה ולצדה בת עם ג'ינס וטישרט. "איך ההורים שלך מקבלים אותך?" שאלו אותי. "הם לא קיבלו", עניתי, "הם פשוט השאירו את הדלת פתוחה וידעתי שבכל רגע יש לי לאן לחזור".
תהום מפרידה בין היוצאים בשאלה הדתיים־לאומיים לבין אלו שיצאו מהעולם החרדי. האחרונים נותרים בקיצוניותם החילונית משום שהתגובה החרדית החרדתית, המחרימה והמנדה, פשוט לא מאפשרת להם אחרת. המגזר הדתי־לאומי הציל את עצמו מהרדיקליות הזאת בכך שהשכיל להכיל גם את אלו שסטו מדרך הוריהם או שינו אותה במעט. זה המרכיב שהפך אותנו ממיעוט לרוב, זה המרכיב שהגדיל אותנו על פני האחרים וגרם לנו להפוך לאליטה מתהווה, מלאה בגוונים ובזרמים.
במבחן המציאות, האורתודוקסיה אולי רשמה ניצחון קטן עם הקפאת פשרת הכותל, אך לטווח הארוך - התגובה השמרנית המבוהלת היא בדיוק זו שמייצרת בתוכנו את הספקנים, הדתיים החברתיים, אלו שנשארים בדת מטעמי נוחות וקהילתיות ובסתר לבם עושים מה שבראש שלהם ובעיקר בזים לה. אלו הרפורמים הסמויים שלנו.
הצעירים הדתיים שאולי קוראים לעצמם אורתודוקסים אך למעשה כבר אינם רחוקים בהרבה מהרפורמים ברוחות השינוי שנושבות מהם. מגזר שבטוח בדרכו אינו זקוק למתווים ולתחכומים, הוא פשוט נוכח בשטח, בעוצמתו ובהשפעתו. אף פיסת כותל רפורמית לא תאיים עליו. אולי אם היינו קצת פחות מבוהלים וקצת יותר אמישים, היינו מרוויחים לא רק את הדור של היום, אלא גם את זה של מחר.
אקו"ם