להוציא את אל ג'זירה מחוץ לתחום
סגירת אל־ג'זירה המסיתה ומעודדת טרור היא קריטית. השאלה היא אם ראש הממשלה ושר התקשורת יצליחו לעמוד מול זעקות על קץ הדמוקרטיה, עתירה לבג"ץ ולחצים בינלאומיים. רק לא עוד ספין
רגע לפני הכניעה המוחלטת בהר הבית הכריז ראש הממשלה בעמוד הפייסבוק שלו שהוא נחוש לסלק את רשת אל־ג'זירה מישראל. הנה, חשבתי לעצמי, בנימין נתניהו מנסה לתת לציבור הישראלי אצבע אחרי שלקח לו את כל היד. אל־ג'זירה תמורת הר הבית. אבל על הטיפול באל־ג'זירה אפשר באמת לברך, ולקוות ששר התקשורת איוב קרא וראש הממשלה ייקחו את ההצהרה לכיוון המעשה.
הישראלים פיתחו כוח סיבולת שלא ייאמן. התרגלנו שמשמיצים אותנו ומסקרים אותנו בצורה בלתי פרופורציונלית. התרגלנו לכותרות המוטות, להבנה ולטשטוש הטרור הערבי שרוצח אותנו, לקריקטורות הסמי־אנטישמיות. אפילו להתססה ולהסתה לאלימות התרגלנו. אנחנו מקבלים את ההטיה בתקשורת הבינלאומית כמעין גזרת גורל. ביד אחת אנחנו מנפנפים ופוטרים את עצמנו כי "הם אנטישמים וזה מה יש", ביד השנייה אנחנו מחווים סימן שאלה אובד עצות - מה אפשר לעשות מול כוח גדול כל כך. אבל גם התקשורת הבינלאומית מורכבת מגוונים שונים ואתגרים שונים, ובעבודה נכונה אפשר לשנות את פני התמונה.
בתוך הפאזל התקשורתי העולמי אל־ג'זירה דורשת טיפול מיוחד, טיפול ממשלתי. זהו צעד קיצוני מאוד בדמוקרטיה, אבל אנחנו נמצאים במצב קיצוני וצעדים כאלה נדרשים. אנחנו לא יכולים להמשיך לשחק בכלים מערביים דמוקרטיים נאורים, כשמולנו ניצבים טרוריסטים שמדברים אנגלית צחה ושפה מערבית מתוחכמת.
אל־ג'זירה היא רשת תקשורת קטארית שמתוקצבת היטב על ידי הממשלה בקטאר. בדו"חות סודיים של מחלקת המדינה האמריקנית שהודלפו לוויקיליקס, מתואר הערוץ ככלי פוליטי המשמש את מדיניות החוץ של שליטי קטאר. אגב, זו אותה מדיניות חוץ שמממנת את חמאס במאות מיליוני דולרים מדי שנה. זרוע קטארית אחת בלוחמה בשטח, זרוע שנייה בלוחמה תקשורתית. בשנת 2009 הציעו שליטי קטאר דיל לנשיא מצרים: הפסקת שידורי הערוץ במצרים במשך שנה, תמורת שינוי המדיניות המצרית כלפי המשא ומתן בין ישראל לרש"פ. חופש העיתונות עובד שעות נוספות אצל אמיר קטאר.
את נחת זרועה של אל־ג'זירה הרגשנו בצורה חריפה בקיץ 2014, בעת צוק איתן. יד אחת של קטאר מימנה את הרקטות של חמאס, והשנייה מימנה את הרעלת המוחות האנטי־ישראלית בעולם. שתי רמות של לחימה בעידן המודרני. ישראל איימה לפעול נגד הרשת, אבל הזעם הזה נגמר מהר מדי, המכשולים המשפטיים והבירוקרטיים היו גבוהים מדי, ודבר לא קרה. גם בסבב האלימות האחרון התגייסה המערכת המשומנת של אל־ג'זירה לקרב הערבי על הר הבית. כתבי הרשת עודדו באנגלית מצוחצחת את האלימות נגד ישראל. אל־ג'זירה גם טיפחה בקרב ההמון המזרח־ירושלמי המשולהב את האגדות על המצלמות הנסתרות שמאפשרות לכוחות הביטחון לראות את גופו העירום של המוסלמי המגיע להתפלל בהר הבית.
ממשלת ישראל מערימה קשיים על יהודים כשהם עולים להר הבית, מחשש שהמעשה יצית את המזרח התיכון, אבל מאפשרת יד חופשית לסיקור המוטה של אל־ג'זירה שמצית את המזרח התיכון באמת. בתשעה באב האחרון דיווחה הרשת כי "עשרות יהודים פלשו אל ההר במה שהם מכנים חורבן הבית". מה זה אם לא ניסיון להתסיס? מה ידליק יותר את המזרח התיכון? הזקן הג'ינג'י של יהודה גליק או דיווח על "פלישת" יהודים, כשהגחלים של העימות האחרון עדיין לוחשות? ישראל אוסרת על יהודים את חופש הפולחן, זכות דמוקרטית חשובה, אבל שומרת כמו ברזל על חופש התנועה והביטוי של עיתונאי אל־ג'זירה. אם לחברי כנסת אסור לעלות להר הבית, ואם משטרת ישראל מוציאה צו הרחקה בן חצי שנה לבחור שקידש את כלתו על הר הבית, איך יכול להיות שהעיתונאים של אל־ג'זירה נעים שם בחופשיות? אנחנו נותנים לממשלת קטאר כרטיס כניסה חופשי לישראל. אותה ממשלה רודנית עשירה, הארנק של התנועות הג'יהאדיסטיות.
לפני שמחשיכים את המסכים של שידורי אל־ג'זירה וסוגרים את המשרדים, כדאי להזכיר שהעיתונאים של הרשת מחזיקים כיום בתעודת עיתונאי מטעם ממשלת ישראל דרך לשכת העיתונות הממשלתית. התעודה מקנה להם חופש תנועה נרחב וגישה למקומות ולאירועים סגורים, לצד חסינות. בנוסף, חלק מעיתונאי הרשת אינם אזרחים ישראלים, ונמצאים כאן מתוקף אשרת שהייה מטעם משרד הפנים. בכל אלה אפשר לטפל. אין סיבה שמי שמתסיס לאלימות ייהנה מפריבילגיות בחסות המדינה.
זה לא יהיה פשוט כמו פוסט בפייסבוק שזוכה לאלפי לייקים ושיתופים. רשת אל־ג'זירה לא תוותר. היא תעתור לבג"ץ, ותפעיל לחצים בינלאומיים ופנים ישראליים נגד הצעדים שיינקטו. הערוץ הקטארי כבר מסר בתגובה לאיומים שישראל מתנהלת כמו מדינות ערב, וכי מדובר בפגיעה בחופש העיתונות. רוממות הדמוקרטיה נשמעת מתוך גרונם של מממני חמאס. אין גבולות לציניות.
גם בתוך ישראל, זעקות "קץ הדמוקרטיה" ו"המדרון החלקלק" יחרכו את האולפנים. העניין הוא שעושים את זה בכל מקרה ועל כל דבר. כל אמירה של מירי רגב וכל חצי חוק שמעבירים כאן זוכים לזעקות שבר. לכן מומלץ לא להתרגש. הן, אגב, כמעט לא מופיעות כשמופעלים צעדים מגבילים רגולטוריים נגד ערוץ 20. הן גם נעלמו מהאוזן כשסגרו את הרדיו של ערוץ 7 והשתיקו אותו. דמוקרטיה לפי בקשתך.
מול כל אלה יצטרכו שר התקשורת איוב קרא וראש הממשלה לעמוד כמו ברזל. הציבור נושא אליהם את עיניו. אף שהוא מריח ספין, עמוק בבטן הוא רוצה להאמין לאמירתו הנחרצת של נתניהו. ראש הממשלה יכול להחזיר חלק מהאמון הציבורי שאיבד במשבר הר הבית, אם יעמוד בהבטחתו. השר קרא ישאיר חותם ומסר חד־משמעי בעד תקשורת חופשית אבל נגד תקשורת טרוריסטית. אחרי שישראל תעשה את זה, גם מדינות מערביות נוספות יעזו. כי זו מלחמה בטרור, לא משחק בגולות. המסר צריך להיות ברור וחד: אל־ג'זירה מחוץ לתחום.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם