טחנות הצדק טוחנות לאט: הוא זכאי, בינתיים
למרות שלל ההתפתחויות הדרמטיות בשבועיים האחרונים, עדיין לא בטוח שיוגש כתב אישום נגד ראש הממשלה. רק הקרע המתרחב בעם הוא עובדה מוגמרת כמעט
עוד לפני יבושת הדיו על הסכם עד המדינה בין הפרקליטות לארי הרו, נפתח טקס חלוקת הצל"שים של התקשורת לעצמה על תרומתה לפריצת הדרך. כבר ביום ראשון בבוקר ננקבו בגלי צה"ל שמותיהם של שישה־שבעה עיתונאים העוסקים נמרצות בחקירות נתניהו. "שאפו לכל שומרי הסף", פרגן להם רזי ברקאי.
אכן, מדובר בעיתונאים חרוצים ומיומנים, מקור גאווה לעורכיהם ולמקצוע, אבל נראה שחקירות נתניהו לא יזכו אותם בפרס פוליצר, לכל היותר בפרס רזי ברקאי. כמעט כל המידע שסיפקו השנה לציבור בפרשות 1000 ו־2000 הוא פירורים שלוקטו מתחת לשולחנה של המשטרה. סיפורי הסיגרים, השמפניות ונוני מוזס נחשפו ביחידה להב 433. אביחי מנדלבליט טיפל בהם ביסודיות הרבה לפני ערוץ 10 ו'הארץ'.
לרביב דרוקר מערוץ 10 היו גילויים נאים וחשובים בפרשת הצוללות, אך זאת איננה פרשת נתניהו. גורמים מושחתים במערכת הביטחון שוחדו ושיחדו בלי ידיעת ראש הממשלה. לכל היותר הוא אשם ביחסי קרבה עם חשודים אחדים שניצלו את חברותם איתו לטובתם האישית, ואולי אף פעלו בהשראת האווירה הנהנתנית ששררה בחצר המלכות. נתניהו, בלשון המעטה, לא שימש להם מופת של דוגמה אישית בכל הקשור לאבחנה הנדרשת בין כסף פרטי לכסף ציבורי. כאן מתחילה הבעיה הקשה שלו, אבל אולי כאן היא גם מסתיימת. נכון לרגע כתיבת המילים הללו, למרות שלל ההתפתחויות הדרמטיות בשבועיים האחרונים, עדיין לא בטוח שיוגש כתב אישום נגד ראש הממשלה באף לא אחד משני התיקים המפורסמים.
העיתונאים שהעריכו כי חותמת ההכשר של אביחי מנדלבליט להסכם עד־המדינה עם ארי הרו הופכת לוודאית את תרחיש העמדתו לדין של נתניהו – טעו והטעו. יש סיכוי סביר שנתניהו יועמד לדין, אבל אין ודאות בכך, ממש לא. ברחוב צלאח א־דין עקבו השבוע בהשתאות אחרי הפרשנויות שהצביעו על ההסכם כעל נתיב קורלס להגשת כתב אישום נגד נתניהו. ציינו שם שכבר היו בעבר הסכמים דומים שלא הובילו להגשת כתבי אישום. דוגמה מאלפת: בשלהי 1999 נחתמה עסקת עד מדינה עם הקבלן אבנר עמדי ב"פרשת ההובלות". הוא היה אמור להעיד נגד לא אחר מראש הממשלה הפורש בנימין נתניהו. המשטרה כבר הגישה המלצה להעמיד לדין את נתניהו על סעיפי שוחד ומרמה, אבל בסוף התיק נסגר. ייתכן מאוד שזה יהיה גם גורלו של ההסכם עם ארי הרו.
בכל מקרה, היועץ המשפטי לממשלה עדיין רחוק משלב ההכרעה בתיק. יש עוד הרבה מידע שעליו לאגור בטרם יתיישב להכריע. גם אם זה יהיה מידע עסיסי במיוחד, ואפילו אם המשטרה תמליץ להגיש כתב אישום, צפויה לו התייסרות קשה: האמנם חצה נתניהו בעליל את הגבול שבין נהנתנות לפלילים? האם היה פה שוחד? מה בדיוק הייתה התמורה? ושאלת השאלות: האם ראוי להביא להדחת ראש ממשלה בגלל כתב אישום שלא בהכרח יביא להרשעה?
גורם ממלכתי בכיר שנפגשתי עמו השבוע שלף ארנק במהלך הפגישה, והתעקש להציג בפניי את תכולתו פריט פריט: שניים־שלושה כרטיסי אשראי, כרטיס מועדון בחנות נעליים, עוד כרטיס מועדון, שטר או שניים של 200 שקלים ורישיון נהיגה. אני עושה שימוש יומיומי בכולם, אמר לי. בכרטיסים, בכסף המזומן, ברישיון הנהיגה. נתניהו לא עושה אף פעם. זה חסרונו הישן והידוע, ידוע מאוד. הציבור הרחב היה מודע לו היטב הרבה לפני פתיחת הקלפיות ב־2015. אף על פי כן הוא המליך עליו את נתניהו. אזרחי ישראל הבינו מזמן שבנימין בן בנציון נתניהו אינו גרסה סגפנית מודרנית של א"ד גורדון, ובכל זאת האריכו בארבע שנים נוספות את רישיון ישיבתו בלשכת ראש הממשלה. לכן ספק אם יש להם עניין בכל הגילויים הטריים יחסית על מתנות הסיגרים של מילצ'ן. רק לשלטון החוק ולכלי תקשורת מסוימים יש, לאו דווקא מאותם מניעים.
המשטרה בודקת כל בדל סיגר במאפרה של נתניהו כדי שלא יאשימו אותה שהיא עושה לו הנחות. תקשורת השמאל בודקת כל בדל ממניעים פוליטיים. היא מתפקדת כמכונת תעמולה הנוגחת בעוצמה בחומות הלגיטימיות של ראש ממשלה נבחר. המילים הבוטות שמוטחות בו, העיסוק האינסופי בחקירותיו וההפגנות בפתח־תקווה נועדו להקטין את יראת הכבוד של החוקרים כלפיו. הוא מתואר כעבריין נקלה הנמלט על נפשו מפני כוחות האור, כדי לדרבן את המשטרה והפרקליטות לטפל בו בהתאם. עבירותיו לכאורה מצטיירות בתקשורת כפשעים חמורים, אף שככל הידוע כעת רובן שוכנות באזור הדמדומים שבין עבריינות רכה להתנהלות בעייתית. הוא לא אולמרט, פואד או אברהם הירשזון.
במערכת התביעה הכללית לא מחבבים את להקת המעודדים מתחת לחלון. יש שם תחושת החפצה: השמאל משתמש במנדלבליט ובאנשיו ככלי למימוש צרכים פוליטיים. הוא מקווה להשיג בחדרי החקירות מה שנבצר ממנו לעשות בקלפי: להפיל את נתניהו, להקדים את הבחירות ולהמליך כאן ראש ממשלה שיחלק את הארץ.
נתניהו, בהתנהלותו הבעייתית, יצק המון שמן על גלגלי התקווה הזאת. אפשר להבין את התייצבות הליכודניקים לימינו, אבל אסור להם לגרור את הדיון לתהומות של קרע בעם. לפי הרטוריקה של הרשתות החברתיות בימים האחרונים, וגם לפי נאום נתניהו שלשום, אנחנו כבר בעיצומה של מלחמת אחים מילולית. שנאה יוקדת מוטחת מצד לצד. השמאלנים שונאים כמו שרק הם יודעים לשנוא, הימנים מחרפים ומגדפים בלי לחשוב פעמיים, ובעיקר בלי לחשוב על המחר. הרי צריך להפיק איזשהו לקח ממה שכבר קרה בפרשיות נתניהו: שינון עקרונות טוהר המידות, הגבלת כהונתו של ראש הממשלה לשתי תקופות כהונה (כמו באמריקה), העברת חוק לדחיית חקירות של ראש ממשלה מכהן עד למועד פרישתו (כמו בצרפת), והתנזרות כללית מהפגנות שנועדו לשסות יועצים משפטיים בנחקרים נבחרים. אין הפגנות מכוערות יותר מהפגנות שעיקר תכליתן לזרז הגשת כתבי אישום עוד לפני תום החקירה. בגללן נהרו שלשום אלפים להפגנת הנגד המביכה של הליכוד בגני התערוכה.
טחנות הצדק, מה לעשות, טוחנות לאט. אין להן דרך לכיווץ תהליכים. גם בתיק המתנות וגם בתיק מוזס הן חותרות לחשוף עסקת שוחד ממשית בין גורם פרטי לראש ממשלת ישראל, תן וקח, לא רק תמורה מעורפלת. אם לא תיחשף בסוף עסקה כזאת, לא יהיה כתב אישום. אבל אם תיחשף רק תמורה מעורפלת, יותר תן מאשר קח, צפויה מחלוקת לא קלה בין בית שמאי (משטרת ישראל והפרקליטות) לבית הלל (מנדלבליט). כל תינוק של בית רבן יודע שברוב המקרים ההלכה היא כבית הלל.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם