לא עובר בגרון: הפרקליטות התמכרה לעדי מדינה
מה אומר המשפט העברי על עבריינים שהפכו לעדי מדינה, כיצד המערכת המשפטית מנסה להקפיא בפועל את חוק ההסדרה, ואיזו תיבת פנדורה נפתחה בתחום יחסי שלטון־עיתון
שישה עדי מדינה בתיק 512 (ארגוני הפשע), שישה עדי מדינה בתיק 242 (פרשת השחיתות בישראל ביתנו), עד מדינה אחד בתיק אולמרט, ושניים בתיקי סביבת נתניהו: ארי הרו בתיק 2000, ומיקי גנור בפרשת הצוללות. גם בפרשיות הרבנים היו עדי מדינה - עוזרו של הרב יונה מצגר נגד הרב הראשי לשעבר, והרב יאשיהו פינטו נגד ניצב מנשה ארביב.
הפרקליטות התמכרה אליהם, אולם עדי המדינה לא מחליקים בקלות בגרון הציבורי. איך שלא נסובב את זה, מדובר בעבריין חסר לב שהיה שותף לדבר עברה, נתפס בקלקלתו, והמחשבות על השנים הארוכות בבית ההארחה מעשיהו עושות לו קצרים במערכת העצבים המרכזית. כשהוא קולט שהכתום הוא שחור משחור, הוא מוכן לבגוד בשותפיו ולהפלילם כדי למלט את עורו. "עור בעד עור וכל אשר לאיש ייתן בעד נפשו". וזו בדיוק הבעיה: לאנשים במצב כזה יש נטייה מוזרה להודות ברצח רבין, ארלוזורוב וישו בהעלם אחד, או להודות בפשעים שאחרים ביצעו כדי למלט את עצמם.
גם בהלכה מעמדו של עד המדינה שנוי במחלוקת. כידוע, הדין הפלילי במשפט העברי מצומצם למדי והצהרתי בעיקרו. כך למשל, רף הראיות הנדרש כדי להרשיע רוצח הוא כה גבוה, עד שסנהדרין הגוזרת עונש מוות פעם בשבע שנים נקראת 'חובלנית'. את החלל הגדול, מסביר הר"ן (רבנו נסים, 990־1057), משלים 'דין המלך' המעניק לשלטון האזרחי סמכות ענישה פלילית פרגמטית המבוססת על תקנות. בזמן שאין מלך, כותב הראי"ה קוק, משפטי המלוכה עוברים לסמכות הציבור - קרי לכנסת ולמערכת המשפט. זהו הבסיס ההלכתי המעניק תוקף לדין הפלילי במדינה דמוקרטית.
אלא שההלכה לא 'הפריטה' לגמרי את התחום הפלילי, והיא דורשת גם מדין המלך עמידה בסטנדרטים בסיסיים של צדק והוגנות, מה שהופך את סוגיית עד המדינה לדילמה לא פשוטה. הנושא נידון במחקריהם של הפרופסורים אליאב שוחטמן ונחום רקובר, וגם בכרך השלישי של הקובץ 'תחומין', שבו נפרשה מחלוקת גדולה בנושא: הרב מרדכי אליהו טען שאי אפשר לעשות שימוש בעד מדינה בשל הנגיעה האישית החריפה שלו, והחשש שישקר כדי למלט עצמו מעונש. על פי גישה זו, גם התוספת הראייתית הנדרשת בחוק הישראלי כדי שיהיה אפשר לקבל עדות מסוג זה, איננה מספקת כדי להכשירה.
לעומתו, הרב דב ליאור התיר את השימוש בעד מדינה, מהטעם שאין אלטרנטיבה לטיפול בשחיתות שלטונית חמורה המתרחשת בחדרי חדרים. דעת ביניים הייתה זו של הרב אברהם שפירא, שהתיר שימוש בכלי זה רק לעברות חמורות במיוחד המהוות סכנה לציבור כגון רצח. העברות הנחקרות בפרשות נתניהו עוסקות בעיקר בחשדות לשוחד. איסור קבלת שוחד בהלכה חל לא רק על דיינים אלא גם על נבחרי ציבור באשר הם (ערוך השולחן חו"מ ט, א). אלא שהמשפט העברי מפתיע: "כשם שהלוקחו עובר בלא תעשה, כך הנותנו עובר בלפני עיוור לא תיתן מכשול", קובע השולחן ערוך (חו"מ ט, א). במילים אחרות, האיסור העיקרי חל על המקבל ולא על הנותן. הרב עדו רכניץ הציע הסבר לפער, ברצון לתמרץ את נותן השוחד להעיד נגד המקבל על ידי קבלת חסינות. מכיוון שכך, אין כלל צורך במתן מעמד של עד מדינה לנותן השוחד, משום שהוא חסין מהעמדה לדין.
אלא שמפני שהחוק מטיל אחריות פלילית גם על נותן השוחד, וכפי שראינו לחקיקה הפלילית של הכנסת יש תוקף הלכתי, חוזר החשש שעד המדינה לא יעיד אמת. כדי למנוע זאת מציע הרב רכניץ להיעזר בעד המדינה רק כדי להגיע לראיות אובייקטיביות, כגון העברות כספים או תכתובות למיניהן. אולם אם מדובר רק על מילה של עד המדינה מול מילה של החשודים, יש להימנע מהרשעה רק על בסיס עדותו.
מנדלבליט לא אוהב את חוק ההסדרה, גם אחרי שהטענות הגדולות שלו נגד החוק הופרכו, בהן האקסיומה שהכנסת איננה יכולה לחוקק בשטח שאינו בריבונותה. היועץ המשפטי לכנסת סתר את הטענה הזו, כשהציג מספר לא מבוטל של חוקים שחוקקו ישירות ביו"ש. גם איומי האג הפכו מזמן לצעקת זאב זאב, אבל היועץ עדיין לא אוהב את החוק. כתוצאה מכך הוא החליט להקפיאו עד לסיום הדיון בבג"ץ, באמצעות "הסכמה דיונית" בינו ובין העותרים.
אלא שלתושבי עפרה נמאס, והם עתרו לבג"ץ בטענה פשוטה: לא יעלה על הדעת שהיועץ יקפיא חוק של הכנסת וימנע מליישמו, רק מפני שלדעתו החוק לא היה אמור להיחקק או משום שמישהו עתר נגדו. חוק הוא חוק, וחובה לקיימו כל עוד לא בוטל בכנסת או בבית המשפט. היועץ נבהל, והגיש לבג"ץ בקשה ל'צו ביניים' שיעגן את גזרת ההקפאה שלו.
תגובת הממשלה - שכזכור מיוצגת בעתירה בייצוג חיצוני בידי עו"ד הראל ארנון - לא יישרה קו עם היועץ. המדינה מסכימה אמנם לבקשתו, אך מציבה לה תנאים: שהדיון בבג"ץ יורחב ויעסוק בכלל העתירות - גם בשתי עתירות לביטול החוק וגם בשתי העתירות הדורשות את יישומו המיידי, תוך נתינת מעמד שוויוני לשני הצדדים. המדינה דורשת לקבוע בצו הביניים של בג"ץ זמן קצוב לסיומן של הבדיקות המקדמיות, והכנת בסיס המידע לביצוע ההסדרה, כדי שעם סיום הדיון אפשר יהיה ליישם את החוק באופן מיידי. זוהי עמדה חשובה, שכן היא דורשת מהיועץ ומהשופטים לכבד את שלטון החוק ולהתייחס ברצינות להכרעות דמוקרטיות שהתקבלו בכנסת.
השופטים מזוז, הנדל ושהם קיבלו את עתירתו של העיתונאי רביב דרוקר, שדרש לחשוף את תיעוד השיחות בין ראש הממשלה נתניהו לבעלי 'ישראל היום' שלדון אדלסון (וגם בעליו של עיתון זה) ולעורך העיתון עמוס רגב. אדלסון ורגב טענו שהשיחות מוגנות בחסיון עיתונאי, ולחלופין שמדובר בשיחות פרטיות בין ידידים שאין הצדקה לחשוף לציבור. מזוז ציין שאף שבחשיפת השיחות יש ממד של פגיעה בפרטיות, חוק חופש המידע חל על כל מידע המצוי ברשות ציבורית, והוא נועד "להגשים את זכות הפרט לחופש הביטוי" על בסיס מידע מהימן.
"קיומם של קשרים בין נושא משרה שלטונית לבעלי אינטרסים עסקיים הוא בעל חשיבות רבה", קבע מזוז, ודי מהר חשף את הקלפים והניח את המוטיבציה שלו על השולחן: "מבקש המידע אינו אזרח סקרן, אלא עיתונאי בכיר שערך תחקיר בסוגיית הקשרים שבין ראש הממשלה לבין העיתון ישראל היום ובעליו, בו הוצג העיתון כשופר לקידום העמדות והאינטרסים של ראש הממשלה". מזוז נענה לבקשת דרוקר לחשוף את השיחות.
קשה להאמין שהשופטים לא מבינים איזו תיבת פנדורה הם פתחו פה. אין פוליטיקאי אחד במדינת ישראל שאיננו מקיים קשרים הדוקים עם אנשי תקשורת. הקשרים הללו הם חלק בלתי נפרד מהעבודה של שני הצדדים: הפוליטיקאים רוצים לתדרך, לפרסם פעילות או להסביר כשלים, והעיתונאים צריכים את הסיפור. עיתונאי הגון ישמור על סיקור הוגן וענייני, אבל אין שום דרך למנוע את תופעת עיתונאי החצר המבקשים לקצור פירות בלי לעבוד קשה. רק קוראים וצופים ביקורתיים יכולים לתגמל או להעניש את מי שמועל במלאכתו. חשיפה של כלל שיחות הרקע והתדרוכים תרתיע מקורות, ותשתק את עבודת כלי התקשורת. לא פחות.
בעקבות פסק הדין הגישה שלשום 'התנועה למשילות ודמוקרטיה' עשרים בקשות לחשיפת שיחות ופגישות של בכירי הפרקליטות ומערכת המשפט עם פוליטיקאים. בקצב הזה יוגשו בקשות דומות גם נגד לפיד, גבאי, בנט, שקד וגלאון. האח הגדול כבר פה.
אקו"ם