גם אם העיתונות מסיתה נגד נתניהו, עליו להיזהר
גם אם יש עיתונאים הראויים לביקורת מוצדקת, אסור לימין - ולראש הממשלה - להיכנע לפיתוי לתקוף את התקשורת כולה
ממשלת נתניהו מתאפיינת במאבק כולל ב"אליטות": שרת המשפטים, במידה זהירה יחסית, נגד האליטה המשפטית; שרת התרבות, בגישה מתלהמת הרבה יותר, נגד אליטת התרבות. וראש הממשלה לקח על עצמו כידוע את חזית התקשורת. במובן הזה, אי אפשר לנתק את אווירת הקיטוב של השבועיים האחרונים בסוגיית חקירות נתניהו מתחושת העימות ארוך הטווח סביב תפקידן ומעמדן של כלל "האליטות".אבל יש גם הבדל. בתחומי התרבות והמשפטים משתדלות השרות לא לבטא מלחמה גורפת בכל השדה שהן עוסקות בו, אלא להעלות טענות ממוקדות שחלקן לפחות גם לגיטימיות: שאלת האקטיביזם השיפוטי והפרדת הרשויות, או שאלת המימון של יצירות "אנטי־ציוניות". בשדה התקשורת, לעומת זה, במיוחד בשבועיים האחרונים, מטפח בנימין נתניהו אווירת דה־לגיטימציה כלפי כלל עולם התקשורת, "הזהה לשמאל". זו הסיבה לכך שבניגוד לשני התחומים האחרים, דבריו מעוררים מחלוקת עמוקה גם במחנה הימין, בוודאי מצד אנשי תקשורת ימנים.

תומכי נתניהו אמנם טוענים שגם העיתונאים ''מסיתים'' כלפיו, אבל האמת היא שאין סימטריה.
צילום: AFP
אווירת הקיטוב של הימים האלה איננה סביב עימות אידיאולוגי, כפי שהיה בימי ממשלת רבין ותהליך אוסלו. מבחינה אידיאולוגית, הציבור הישראלי דווקא התמרכז ברובו. הרבה אנשי ימין מבינים שלא יוכלו לממש את חלום ארץ ישראל השלמה במלואו, והרבה אנשי שמאל (לשעבר?) מבינים שחזון השלום עוד רחוק, ולא רק באשמת ישראל. עם זה, בצד ההתמרכזות של הרוב, התנפצות החלומות ההדדית דווקא מחזקת את הקיטוב בקצות המחנות - כי מי שבכל זאת נשארו עם חלומם השלם תולים ביריב האידיאולוגי את התנפצות חלומם, ולכן נעשו עוינים הרבה יותר.
זה אולי הרקע הכללי לרצון הימני העכשווי לקצץ בכנפי "האליטות". אבל הקיטוב של השבועיים האחרונים אפילו לא שם. הוא נמצא במחוזות הליכוד הרבה יותר מבמחוזות הבית היהודי והציונות הדתית. רוצה לומר: הוא ממוקד לא בימין אידיאולוגי, אלא בימין רגשי־זהותי, שעיקר עניינו בטיפוח זהות לעומתית של עוינות לשמאל, כתגובה מאוחרת לביזוי ולהתנשאות רבי השנים של אנשי השמאל כלפיו וכלפי ערכיו.
הקיטוב הזה מסוכן הרבה יותר, כי השנאה שהוא מבטא יצרית וראשונית הרבה יותר, ובהיותה לא ממוקדת בשאלות אידיאולוגיות, היא גם לא נבלמת ומאוזנת בכוחה של אידיאולוגיה ממלכתית. יתר על כן: גם תסמונת "זאב זאב" קיימת כאן. התקשורת אכן דיווחה גם על שחיתויות שרון, אולמרט וכל שאר ראשי הממשלה. אבל אי אפשר להתעלם מהתחושה שכלפי נתניהו שמרה התקשורת שנאה מיוחדת, החל ביומו הראשון בתפקיד ב־1996 - כנראה מתוך תחושת דה־לגיטימציה למנהיג ימין שזכה בשלטון דווקא לאחר רצח רבין, וכביכול "הרוויח" מהרצח (בפועל, הוא ניצח כמובן לא "בזכות" הרצח אלא בגלל פיגועי הטרור). את העוינות הזאת מנצלים היום נתניהו ותומכיו כדי לערוך דה־לגיטימציה גם כלפי התחקירים והחשיפות הענייניים והחשובים באשר להתנהלותו.

הנייר ועליו מילות ''שיר לשלום'' מוכתם בדם. יש אחריות.
ראובן קסטרו
אבל אף שיש טענות היסטוריות צודקות כלפי התנהלות התקשורת, אסור לשתוק נוכח הדה־לגיטימציה הגורפת כלפיה. בכלל, המערכות העוסקות בבקרת השלטון - המשטרה, מערכת המשפט ובמיוחד התקשורת - צריכות לקבל תמיכה ציבורית רחבה להמשיך בפעילותן ללא מורא. אסור שביקורת מוצדקת כלפי עיתונאים לא הגונים תשמש הצדקה להשתקת כלל התקשורת והעיתונאים ההגונים העושים את מלאכת הקודש שלהם בנאמנות.
צריך לתבוע מנתניהו להשמיע בקולו את האמירה הברורה הזו, וקל וחומר את האמירה הברורה עוד יותר: אסור להשלים עם כל פגיעה במי מבעלי התפקידים הללו או עם נקיטת אלימות כלפיהם, אפילו כלפי אלה שיש ביקורת כבדה על התנהלותם. תומכי נתניהו אמנם טוענים שגם העיתונאים "מסיתים" כלפיו, אבל האמת היא שאין סימטריה: לא רק שאין סימטריה באופי התפקיד ובסגנון הממלכתי הנדרש ממנו, אלא שגם אין סימטריה בסכנת האלימות. אורי אליצור נהג לומר שהיצר הרע של הימין הוא האלימות, והיצר הרע של השמאל הוא הבגידה. ברוח זו תבע אליצור זהירות יתר מחבריו בימין בכל הנוגע לאלימות, בלי להיתפס לטיעונים עקרים על סימטריה בהסתה ובסכנת האלימות.
רוב מי שקראו בשעתו ליצחק רבין "בוגד" בוודאי לא רצו שיירצח, אבל בדיעבד מוטלת גם על כתפיהם האחריות לאווירה שהובילה לרצח. גם רוב המסיתים כיום נגד העיתונות, ובכללם נתניהו עצמו, מן הסתם אינם רוצים שעיתונאי כלשהו ייפגע. אבל אם כך יקרה, האחריות תהיה גם שלהם.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg