השתמשתי באפליקציית 'סראחה' וראיתי ישועות
"הכו בי בכל הכוח", ביקשתי מהאנשים, והם מצדם הפליאו לכתוב לי מחמאות. מסקנות מפתיעות משבוע של שימוש באפליקציית "סראחה" הידועה לשמצה
למה בעצם עשיתי את זה לעצמי? התשובה הראשונה היא מזוכיזם. בדיוק כפי שיש לזרת שלי נטייה משונה להתנגש בשפיצים של שולחנות. אף אחד לא ישכנע אותי אחרת, הזרת יודעת. היא נכנסת לשם בכוונה, חדורת מוטיבציה, כאילו משהו בה זועק - לא יכול להיות שאסתובב כך בעולם, זרת משועממת וחסרת ייחוד, בלי שאקיים אחת לכמה חודשים איזה דיאלוג פיזי עם שולחן.
התשובה השנייה היא סקרנות. אומרים שהסקרנות הרגה את החתול, אבל מה שבאמת הורג חתולים זה הטנדר שדורס אותם. חתולים סקרנים שורדים. גם אנשים סקרנים, שמוכנים להתמסר אחת לכמה זמן לחוויות מפוקפקות, מפתחים לעצמם מנגנון הישרדות נפשי.
אולי זו הסיבה שבחרתי להיענות לאתגר שמעולם לא חשבתי שאכנס אליו, ופתחתי חשבון ב"סראחה". סראחה (כנות, בשפה הערבית) היא אפליקציה חדשה שחדרה לאחרונה לרשתות החברתיות. כל משתמש שנרשם אליה מאפשר לחבריו לומר לו את כל האמת בפרצוף באופן אנונימי. בחדשות השוו אותה לאחיות שנויות במחלוקת דוגמת "סיקרט" ו"בליינדספוט" וטענו שהיא מעודדת בריונות רשת; אבל אני, הסקרנית והמזוכיסטית כנראה, דווקא התלהבתי מהרעיון.
תינוק משחק בסמארטפון. יכולתי לחבק ביקורת בארבע עיניים.
צילום: שאטרסטוק
תמיד תיעבתי את אנשי הביקורת הפומבית. אלו שלא יסתפקו במסר אישי ויעדיפו לנקוט בגינוי בפרהסיה, מלאים בתחושת חשיבות עצמית, מצוידים בטענה שפגיעה בציפור נפשם האידאולוגית מתירה הפקרת נשמות חרוכות על מזבח השיימינג.
אבל ביקורת אישית אנונימית היא דווקא דבר חיובי בעיניי. לכל אדם מגיעה הזכות לדעת מה אנשים חושבים עליו באמת. אז פתחתי חשבון והזמנתי את עוקביי להיכנס ולכתוב לי ככל העולה על רוחם במשך שבוע. עניין אותי לדעת כיצד יגיבו אנשים כאשר כל העוצמה תימצא ברשותם. "הכו בי בכל הכוח", ביקשתי מהאנשים, וכמה הייתי מופתעת כאשר ההודעות החלו לזרום. הייתה להם במה פתוחה להשמצות, והם מצדם הפליאו לכתוב מחמאות. כאילו סירבו להבין את הקונספט. הי, אתם אמורים עכשיו לטנף עליי! אבל הם בשלהם - מתעקשים לכתוב טובות, להזהיר אותי שלא אעז להיפגע מהבריונים האחרים, שמעולם לא הופיעו. אם הייתה ביקורת היא נוסחה באופן מעורר מחשבה ומלא כבוד.
זו הייתה חוויה נפשית מרתקת, על גבול הקתרזיס. לאט־לאט הרגשתי איך אני מתרככת - עוברת הודעה־הודעה ורושמת לעצמי הערות לתיקון. הנה, הבחורה הזאת מנסה לרמוז שלפעמים אני כותבת בטון מתנשא. וההיא שטענה שיש לי נטייה לאמץ תמיד את העמדה הנגדית מתוך רצון לצאת ייחודית, יש משהו בדבריה. תגובות שאם היו נכתבות בפומבי הייתי נעלבת מהן ומוחקת, אבל כשנכתבו בארבע עיניים התקבלו בחיבוק חם מצדי.
לאחר שבוע הניסיון ניסיתי לתהות מדוע כל כך נהניתי לקרוא את הררי הביקורת שנכתבה שם עליי, ומדוע המבקרים היו כל כך עדינים ונאצלים. תוך כדי המחשבות נתקלתי בסרטון מופלא מתוך ההופעה של אביתר בנאי, כשהוא מנסה לבצע את השיר "גנב" ולדאבונו פשוט שוכח את המילים. זהו רגע מביך לאמן. רגע שיכול לגרום לזמר לרדת מהבמה ולא לחזור אליה יותר לעולם. אבל בנאי לא נבהל, ובאקט מדויק של כניעה נעמד מול הקהל וזועק "כן, זה אני! אני לא זוכר את המילים!". לאחר מכן הוא מורה לתזמורת לנגן מחדש את השיר ומזמין את המאזינים לרענן את זיכרונו. הקהל כמובן נעתר לחוויה ושני הצדדים פוצחים בדואט של כישלון פורח.
בנאי וסראחה לימדו אותי השבוע פרק חשוב בחיים: כאשר אדם מוכן לסגת מעמדת הכוח ולחיות לרגע בתוך הכישלון, כאשר הוא משתחרר מהפאסון ואומר - כן, אני לא מושלם, בואו נראה עכשיו מה יש לכם לומר על זה - הוא למעשה מנטרל כל רצון להכאיב לו מהצד השני.
אפליקציית כנות אולי עשויה לעודד בריונות ועדיף שבעלי נשמה זכה יימנעו מהשימוש בה, אבל ישנה בריונות אחרת, מסוג הרבה יותר גרוע. בריונות שאנו כחברה מקפידים לטפח ולא רואים בה אפילו בעיה. זו הבריונות של הרכלנים - אלה שיעדיפו לשמור את הביקורת שלהם על מישהו לעצמם ולשטוח אותה מאחורי גבו בפני אחרים. אלה שלא יאפשרו לאדם לדעת בכלל שהם פגועים ממנו ולא יעניקו לו את ההזדמנות להתנצל או להסביר את עצמו, כי מהלך כזה לא משרת אותם. נוח להם להשתמש בחולשתו של האחר כדי להיטיב את מקומם. הם יעדיפו לטנף עליו בפני אוהביו, להרוס את שמו במחשכים, ומולו יעמידו פנים שהכול בסדר. הלוואי שהייתה אפליקציה נגד אנשים כאלה, כי הם יצורי האנוש מהזן הנחות ביותר.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם