ראשי » חדשות » דעות

לא עדכנתי גרסה, ובכל זאת זו הייתה שנה נהדרת

אני עובדת באותה עבודה, עדיין משלמת משכנתא ולא נולד לי ילד חדש - ובכל זאת, השנה האחרונה הייתה מהטובות שהיו לי. אולי זה כי למדתי כמה דברים בדרך

סיכומי שנה מעניינים אותי בערך כמו אספת הורים כללית. מעולם לא התחברתי לטקסטים המלוקקים ולחשבונות הנפש הפומביים שאוגרים בתוכם שלל תובנות בגרוש. וממילא אני מסכמת את חיי פה כל שבוע מחדש, כך שמה טעם יש בהצטרפות למקהלת המכים על־חטא־שחטאנו־לפניך־וכנראה־נחזור־עליו־שוב. אבל המלך בשדה וכל הג'אז הזה, ולכן אני מתכבדת להרכין ראש ולהצטרף בכל זאת לטקס הסיכומים המסורתי עם שני שיעורים שלמדתי השנה, ועוד משימה לעצמי.

שיעור ראשון: עכשיו טוב

אף אחד לא מכין אותך לרגע הזה. את קמה בבוקר, הכול נראה רגיל, השמיים עדיין כחולים, השמש עדיין עולה במזרח, אבל הווטסאפ אינו כתמול שלשום. מתברר שבלילה בלילה, בלי שביקשת, מישהו בהנהלת האפליקציה החליט שנורא דחוף לו לעדכן אותה עכשיו. גם פייסבוק החליטו שהיקום לא יגיע לשיא תפארתו אם אנשים לא יוכלו לכתוב סטטוסים על רקע צבעוני של לבבות מעופפים.

מעולם לא הבנתי את הצורך הבהול של חברות ענק לשדרג גרסה בכל חודש וחצי. העסק עובד יפה, למה לשנות? פעם פגשתם מישהו שהסתובב בבית בעצבים ובשיחה כנה הבהיר שהדבר נובע כתוצאה מהגרסה הלא מחודשת של הפייסבוק שלו?
 
השנה האחרונה הייתה מהטובות ביותר שהיו לי. וזה מעניין, כי שום דבר לא באמת השתנה בה. לא עדכנתי גרסה. אני עובדת באותה עבודה, עושה פחות או יותר את אותם הדברים, לא נולד לי שום ילד ואני עדיין חייבת לבנק את אותה המשכנתא. אז מה בעצם הפך אותה לטובה יותר?

אני. אני זו שהפכה אותה לטובה יותר. וכל כך קשה לעשות את זה לפעמים, להתבונן על חייך במבט נטול השוואות ולהיות מסוגלת לומר שגם אם חסרים כמה דברים, וגם אם יש עוד כמה חלומות להגשים, עכשיו טוב.

שיעור שני: לדעת לפרגן

קצת אחרי שהחלטתי שעכשיו טוב הגיעה התבוסה הראשונה: הפסדתי לקולגה בתחרות על תפקיד נחשק. אחרי ששיתפתי חברה בבאסה היא אמרה לי: "את יודעת מה את צריכה לעשות עכשיו? את צריכה להתקשר לבחורה ולברך אותה על הזכייה". התקשרתי והיא הייתה בשוק. "בחיים זה לא קרה לי", הודתה, "שנים אני במקצוע וכל מה שמלמדים אותך הוא שלעולם אל תיתני לאף אחד לדרוך לך במשבצת". חודשיים אחר כך קיבלתי טלפון עם הצעת עבודה אחרת שהגיעה בעקבות המלצה של אותה בחורה.

כך למדתי את השיעור השני החשוב בחיי: הצלחתו של האחר אינה תבוסתי. יש מספיק קהל לכולם. מי שנכנס למעגל הזה של קנאה וקטנוניות, של מאבק על משבצות שלא באמת קיימות, לא מועיל לעצמו בשום דרך מלבד העובדה שהוא אוסף לעצמו עוד ועוד אויבים. מעבר לכך שפרגון הוא תכונה אנושית חשובה, במבחן הזמן הוא גם תמיד משתלם. ממש כמו בסרט "תעביר את זה הלאה" - עשה טוב למישהו והטוב הזה בסוף גם יחזור אליך.

משימה לשנה הבאה: להפסיק לרחף

היה זה בשלהי כיתה י"ב, עת יצאה השכבה לטיול סוף שנה נחשק באילת. ואני, שסבלתי מבעיית איחורים קלה וחטפתי עליה אינספור הערות אזהרה במזכירות, הבטחתי לעצמי שהפעם אני מגיעה בזמן לנקודת האיסוף. אבל דווקא ברגע הגורלי ביותר כיוונתי את השעון המעורר לשעה הלא נכונה. הרמתי טלפון למורה המלווה והתחננתי על נפשי שיחכו לי. באיחור של שתי דקות הופעתי במקום, וראיתי את אחוריו של האוטובוס מתרחקים לכיוון איילון דרום. לימים התברר שזאת הייתה הוראה ישירה של המנהלת, שהסבירה - היום זה טיול שנתי, ומחר זאת הפגישה שתקבע את גורלך לכאן או לכאן. הייתי חייבת ללמד אותך לקח.

במבחן הזמן אפשר לומר שהלקח לא לגמרי נלמד. מאחרת תמיד נשארת מאחרת, היא רק מפתחת עם השנים יכולת לתרץ כל פדיחה.

וכך קרה השבוע, כאשר ביום ראשון בערב התחילו להפציע בווטסאפ שלל תמונות ססגוניות מחתונה רבת משתתפים שגם אני הוזמנתי אליה. ראיתי אותן וחשכו עיניי: אבל החתונה בכלל בשבוע הבא, מה לעזאזל קורה כאן? רק כעבור כמה דקות הבנתי שסימנתי ביומן את התאריך הלא נכון, ועכשיו לכי תוכיחי שאין לך אחות. מקרה קלאסי שבו הכלב באמת אכל את שיעורי הבית. ויכולתי, באמת שיכולתי לסלוח לעצמי, הרי בסך הכול מדובר בטעות אנוש תמימה. אבל עובדה היא שהטעויות האלו קורות משום מה רק לי. ולכן אני חייבת לכעוס על עצמי, כי למאחרים אל תהי תקווה. משהו בחיי חייב להשתנות.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg

רחלי מלק-בודה

כתבת בכירה ובעלת טור במקור ראשון

לכל הטורים של רחלי מלק-בודה