יום הכיפורים הוא יום שבו ניתן לחגוג את הבושה
במקום לכפר על החטא, במקום להדחיק, להחליף או למסמס אותו - אפשר להישיר מבט אל הבושה והמבוכה. להפוך את המעשה הנורא מאירוע בלתי נסבל לסיפור טוב ומחויך
פעם, לפני שנים רבות, כשאמא שלי הייתה סטודנטית בפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטה העברית בירושלים, העומס הגדול בלימודים והעבודה השוחקת סגרו עליה והיא החליטה להתחכם בקורס אחד. לחטוא. בקטנה. בקורס אחד בלבד. עם מטלת סיום פשוטה. מה כבר יכול לקרות. היא ניגשה לחברה טובה שלמדה איתה, וביקשה ממנה להעתיק את העבודה. והחברה הסכימה. בטח שהיא הסכימה. היא הייתה חברה טובה.
וכמו בחיים, כמה שבועות לאחר מועד ההגשה, זימן הפרופסור הנכבד את שתי הסטודנטיות החצופות למשרדו. הרגליים של אמא שלי רעדו כשהיא עלתה במדרגות שהובילו לחדרו הטחוב. ובצדק. המרצה שלה תפס אותה על חם. זה הסוף שלה. של הלימודים שלה. של הכבוד שלה. והכול צפוי. והרשות נתונה.
המרצה פתח את הדלת. על פניו נמתח חיוך קר. אמא שלי וחברתה התיישבו על הכיסאות בדממה. הפרופסור הביט בהן במבט חמור, והתחיל להטיח מילים קשות. אבל אז, רגע לפני שהוא התחיל לרשוף, נשאה אמי נאום תחנונים קצר, הודתה באשמה, וביקשה מהפרופסור שיגלה רחמנות, שיעניש רק אותה ויחוס על חברתה הטובה. והאמת היא שהתחנונים עזרו. אמא שלי נדרשה לכתוב עבודה אחרת. חברתה יצאה ללא פגע. ושתיהן נפלטו מהמשרד המחניק בשמחה, במבוכה ובבושת פנים.
אבל לא ככה הסיפור הזה נגמר. אמא שלי גרה אז בשכונת קטמון הישנה בירושלים. לא רחוק מביתו של הפרופסור הסלחן, שהתגורר גם הוא בשכונה, כמו עוד הרבה פרופסורים אחרים. במשך שנים, כך סיפרה לי אמי, היא הייתה נתקלת בו במסדרונות הסופרמרקט השכונתי, ומיד נמלטת בבהלה. כשהוא הגיע לגבינות, היא דילגה לירקות. כשהוא ניגש לירקות היא חמקה לאגף אחר. רק לא לפגוש בו. רק לא לחזות בחשכת פניו. רק לא לנהל איתו עוד שיחה איומה. חלאס. מה שהיה היה.
עד שערב אחד, עשר שנים לאחר המקרה המדובר, עמדה אמי באחת הקופות בסופר והמתינה לתורה בסבלנות, כשלפתע הגיח הפרופסור הנכבד, ונעמד כמה סנטימטרים מאחוריה, באותו התור ממש. אמא שלי כמעט התעלפה. מאיפה הוא בא. היא בכלל לא ראתה שהוא בסביבה. הפרופסור הביט בה בחיוך מוזר. אמא החליפה צבעים והתחילה להתלבט, מאיזה כיוון היא יכולה עכשיו לנוס על נפשה. אבל האמת היא שזה היה מאוחר מדי. הפרופסור סגר עליה. לא היה לה לאן לברוח.
אמא התחילה לגמגם. למלמל נימוס צרוד. אבל הפרופסור הרגיע אותה, חייך חיוך גדול, ואמר בקול עבה ורם - רחל, למה את מתחמקת ממני כל השנים? את חושבת שאני עוד זוכר?
הפילוסוף הצרפתי שאיש לא מבין, ז'אק לאקאן, הבדיל בין טרגדיה לטראומה. טרגדיה, על־פי לאקאן, היא "חלק מסיפור", חלק ממהלך כלשהו, צפוי ובעל מבנה. הטראומה לעומת זאת נמצאת "מחוץ לסיפור" - אאוט אוף דה בלו, לא קשורה לכלום.
עם טרגדיה, על פי לאקאן, הרבה יותר פשוט להתמודד. אם מישהו קרוב סובל ממחלה קשה ובמשך שנים האופציה של המוות מתגלגלת כבר בראש, הרגע שבו זה יתרחש יהיה קשה, אך לא קשה מנשוא. הוא יהיה חלק מסיפור כלשהו.
בטראומה הלאקאנית אין את ההכנה הזאת. האסון מתפוצץ על החיים. בלי התראה. בלי הכנה מוקדמת. בלי שום הקשר. משהו רע קורה, והוא לא חלק מסיפור. הוא לא חלק מכלום. איך אפשר בכלל להתחיל להתמודד עם זה.
אני חושב הרבה על החלוקה הקטגורית הזאת. היא עוזרת לי להבין מתי אני חווה דבר מה שניתן להתמודד איתו, ומתי קורה לי משהו נורא באמת.
בשנים האחרונות אני מזהה שהחלוקה הלאקאנית הזו עובדת גם פנימה. על דברים איומים שאני עושה. על מחשבות מלוכלכות שאני חושב. על חטאים מיותרים שאני מחולל. יש רגעים שהם טרגדיה, שהם חלק מהסיפור שלי, ואז אפשר לספוח אותם. ויש רגעים מרים שהם טראומה. הוויות שמתפרצות ממני בכוח. בלי שידעתי שהן שם. וזו כבר בעיה.
בערב יום הכיפורים הפלגנו מניסיונות שתמו אל ניסיונות שהחלו. ככה זלדה כתבה. והיא ידעה על מה היא מדברת. כבר הרבה שנים שאני מכיר את הסיפור הזה, של אמא שלי והפרופסור. זה סיפור שמצחיק אותי, ומביך אותי. ונוגע לי בלב. אבל רק השנה חשבתי עליו בהקשר הלאקאני שלו. רק השנה הבנתי שאמא שלי הפכה את הטראומה שלה לטרגדיה. היא הפכה את הרגע המביך שהתפלק לה, מבפנים, לסיפור שמתמודד עם הבושה. שסופח את החטא. שמשלים איתו. שמצליח אפילו לחגוג אותו, עם חיוך.
ואם תשאלו אותי, יש בסיפור הזה משהו מאוד ברסלבי. במקום לכפר על החטא, במקום להדחיק אותו או להחליף אותו. או לכסות אותו. או למסמס אותו. הסיפור הזה מישיר מבט אל הבושה והמבוכה, והופך צלקת לפרח. הוא חוגג את החטא, והופך אותו לחיוך. ומשה ניגש אל הערפל, אשר שם האלוהים.
ואלה הניסיונות שזלדה מדברת עליהם. ככה אני מבין אותה. יום הכיפורים הוא יום שמאפשר את ההתמודדות הקשוחה הזאת. את הנבירה הברסלבית הנפלאה הזאת. יום הכיפורים הוא יום שבו ניתן לחגוג את הבושה. לנצח את החטאים. להפוך את הטראומה לטרגדיה, ואת העוול המביש והמוחנק לסיפור מצחיק ומתוק. חתימה טובה.
אקו"ם