מנהיגי הפלסטינים הורסים את השלום בשם חלום מדומיין
זקני החמולות עוד זוכרים ימים טובים יותר, ומאשימים את ההנהגה הפלסטינית בשבירת המבנה השבטי, בשחיתות ובניצול ציני. בעוד ילדי המנהיגים נשלחים ללמוד במוסדות יוקרתיים בחו"ל, גדל כאן דור שמיואש מחייו ומבצע פיגועים למען חזון פוליטי חסר סיכוי
במשך שנים אני מסתובב בין הכפרים בשומרון ומתפעל מיופיים של ההרים והנופים. לא אחת ישבתי גם בבתים של פלסטינים לכוס קפה או שתיים, ואפילו כמה פעמים לארוחת בוקר שכללה גבינות ביתיות, ירקות טריים עם זעתר ושמן זית, פיתות מהטבון וחומוס מעשה יד.
המוח היהודי חושב על הפוטנציאל העסקי שהאוטנטיות הזאת יכולה להניב. על אלפי אירופאים שהיו שמחים להגיע כדי למשש את עצי הזית ולנשום את האוויר שבו התהלכו אבותינו. הם היו מטיילים בין הבתים הציוריים, נכנסים לגלריות אומנות ושופכים כסף בחנויות מזכרות. הם היו מסיימים את יומם במסעדות שהיו מגישים בהן אוכל מסורתי, ולנים במלונות הבוטיק שהיו צצים למכביר בכפרים הערביים. כל זאת לו רק המצב הביטחוני היה מאפשר. לו רק חלום המדינה הפלסטינית שאופייה ועתידה לא ברורים היה נדחה במעט.
זקני וזקנות הכפר הם בני שיח שתמיד מעניין לשמוע. הם מפליגים בסיפורים על מציאות אחרת המזכירה במעט את המתואר למעלה. על ימים נטולי מחסומים וגדרות ועל קשר מיוחד שהיה לרובם עם היהודים שהתגוררו בירושלים, בתל אביב ובעכו, ואפילו עם אלו שבהתנחלויות הסמוכות. מהר מאוד השיחות האלו מובילות לביקורת נוקבת על ההתנהלות הפלסטינית, שניתקה את חיי השיתוף.
בשיח עם מוכתרים, שייח'ים ובעלי חמולות גדולות, הם מדברים על הטעות הגדולה של הסכם אוסלו ששבר את המבנה החברתי השבטי. זה שהביא להם את הרשות הפלסטינית וראשי הנהגה 'הזרים' מתוניסיה. הם תפסו את מקומם, השפילו אותם ויצרו חברה מפוצלת המנותקת מההנהגה ובזה לה.
יאסר ערפאת היה זה שבמענה לטענת שחיתות בקרב ההנהגה שאל בסרקזם: האם אתם רוצים שאחליף את המנהיגים השבעים שכבר גנבו בכאלו חדשים שיגנבו יותר? התשובה הזאת, שבסיסה הבנה ששררה מובילה לשוחד ונפוטיזם, יצרו את הפער בין ההנהגה לחברה הפלסטינית, שמרגישה מרומית עד ייאוש. הייאוש הזה מתבטא כמעט בכל סקר דעת קהל של מכוני המחקר.
מלבד הייאוש מהשוחד, החברה הפלסטינית מרגישה מנוצלת על ידי ההנהגה שממשיכה לפמפם את החלום של המדינה הפלסטינית. סבבים ארוכים של שיחות שלום ללא שום תכלית הובילו לאפס הישגים מבחינת החברה הפלסטינית. כל משא ומתן שהסתיים ללא מוצא גרר אחריו בדרך כלל ניפוץ של התקווה והחלום בדמות פיגועי טרור. אלו הביאו מהצד הישראלי להחרפה של סידורי הביטחון בדמות גדר הפרדה, מחסומים, ובידוקים יומיומיים שהרעו את איכות חייהם.
יושב ראש הרשות אבו מאזן ממשיך לנאום על חלום המדינה בגבולות 67 במוסדות האו"ם. הגננות בגני הילדים והמורות בבתי הספר תופרות חלומות גדולים יותר בדמות שיבה לעכו, לחיפה ולצפת – הערים הפלסטיניות ההיסטוריות. מפת ארץ ישראל נתלית במוסדות החינוך ומוצגת כמפת פלסטין השלמה, ובלון התקווה הדמיוני הולך ומתנפח וסופו כידוע להתפוצץ. ההנהגה הפלסטינית מנפחת את התקווה המדינית, ובדרך הפלסטינים עצמם מפסידים את חיי היום יום, ומגדלים דור צעיר שמיואש מחייו ולמען אותו חלום מדומיין מבצע פיגועים ומיד זוכה לחיבוק מידי אותה הנהגה כשהיד גיבור וקדוש.
המנהיגים עצמם, מרופדים במשכורות שמנות, שולחים את ילדיהם לאוניברסיטאות יקרות ונחשבות – בדרך כלל בארה"ב ובאירופה – ודואגים לעתידם במשרות בכירות ברשות הפלסטינית.
ניצול האוכלוסייה לצרכים פוליטיים קיבל ביטוי חריף באחרונה במאבק השליטה ברצועת עזה בין אבו מאזן לחמאס. עשר שנים אחרי ההפיכה הצבאית של חמאס בעזה, החליט אבו מאזן לשבור את הכלים. הוא ביקש לפגוע בארגון חמאס ובלגיטימיות השלטונית שלו בדרך מוזרה: יושב ראש הרשות קיצץ יותר מ-30 אחוז במשכורות פקידי הרשות תושבי רצועת עזה והוציא לפנסיה מוקדמת אחרים, כדי לגרום לבעיה כלכלית. הוא צמצם את שעות החשמל לתושבים ל-4 שעות בלבד וביטל את התשלום על שירותי העברת פצועים לקבלת טיפול בישראל. הכול במטרה להפעיל לחץ על חמאס למסור לידי הרשות את השלטון בעזה. על הפעולות האלו, ועל יצירת חלום שווא במקום תקווה לחיים שלווים לצד ישראל, אבו מאזן והנהגת הפלסטינים צריכים להתנצל.
אקו"ם