כולם מדברים על נאור, אבל הימין צריך להתעורר
בימין נולד חטא היוהרה. אנחנו מתעסקים בביקורת שולית וחסרת חשיבות מעשית על מרים נאור במקום בסיבת ההיעדרות האמיתית – עוד לא הכרענו את המאבק על יו"ש. תלמדו משמיר. הגיע זמן מעשים
אפשר להבין את התגובה הפבלובית בימין להחלטת נשיאת העליון לא לשלוח נציג לטקס הממלכתי לציון 50 שנה להתיישבות ביו"ש (וכן, גם בגולן ובבקעה אבל מי זוכר). בית המשפט העליון הרוויח ביושר את הביקורת האוטומטית הזו. אבל צריך להודות ביושר שנאור לא היית מעזה להיעדר מהטקס אם מפעל ההתנחלות היה באמת קונצנזוס. לצערי, לא רק שהוא לא קונצנזוס, אלא שהוא סלע המחלוקת הגדול ביותר בציבוריות הישראלית והמקור מספר 1 למאבקים דיפלומטיים של משרד החוץ. עצם הקביעה של הממשלה שהטקס ממלכתי לא הופכת אותו לכזה בעיני כל הציבור.הציונות כבר הוכיחה שקו הגבול נעצר בתלם האחרון שנחרש ובקצה קו הבתים, כך שמבחינה זו עמדתה של נאור לא ממש חשובה. מה שהיה חסר לי בימין זו ביקורת עצמית, הבנה שעצם ההיעדרות מוכיחה שעוד לא ניצחנו ולא הבטחנו את עתיד יו"ש. במקום להתמקד בזה אני שומע רק ביקורת על נאור. כך, חברים, נראה חטא היוהרה, ובשנים האחרונות, במיוחד אחרי בחירות 2015, הוא בוטה מתמיד ולכן גם כל כך מסוכן.
יש החושבים שהעם ימני והופך ליותר ויותר ימני, שאין פרטנר גם בעיני השמאל, שבשטח יש עובדות שלא ניתן לשנותן ושאפשר לנוח על זרי הדפנה גם כשיש הקפאת בניה בפועל. גם חלק מהדוברים המתוסכלים של השמאל טוען טענות אלו, עליהן קופצים בשמחה בימין כהוכחה לניצחון אידאולוגי. רבים בימין משוכנעים שהניצחון בבחירות הבאות מובטח.
שום דבר מזה כמובן לא נכון. הליכוד לא 40 שנה בשלטון: ב-1984 נבחר פרס לראש ממשלת אחדות שכיהנה עד 1990 ברוטציה עם שמיר. פרס לא בזבז דקה והביא את הסכם לונדון עם חוסיין. ב-1992 נבחר רבין לראשות הממשלה ונולד הסכם אוסלו. ב-1999 נבחר אהוד ברק לראשות הממשלה, לא השתהה, השיג את צה"ל בחופזה מלבנון ובקמפ דיוויד היה מוכן לתת הכל לערפאת. ב-2005 ראש ממשלה של הימין, אריאל שרון התהפך אידיאולוגית, קרא להתיישבות ביש"ע "כיבוש" וביצע את ההתנתקות. מרוב שהעם ימני הוא בחר ב-2006 את אהוד אולמרט לראש ממשלה, שכבר היה מוכן למכור הכל לאבו מאזן. אל תיבנו על זה שבפעם הבאה הערבים יהיו טיפשים לומר "לא". עובדתית, ערפאת אמר "כן" לפרס ורבין. השמאל לא מתבלבל כשהוא מגיע לשלטון, הימין לעומתו לא קובע עובדות בשטח ומגמגם.
בראיון בגלי צה"ל, יום אחרי הטקס בגוש עציון, נשאל יו"ר האופוזיציה, הרצוג, מדוע לא הגיע לטקס הממלכתי, הוא הרי הוזמן כחלק מסגל א'. אחרי כמה גמגומים על הזמנה לא מסודרת וקצת תלונות על מירי רגב, הוא הסביר שרוב מוחלט של המתיישבים נמצאים על 4.5% מהשטח וצריך יוזמת שלום. גם אם הרצוג טועה קצת באחוזים, באופן כללי הוא צודק, וזו בעיה ענקית.
בראיון מהימים האחרונים אמר כחלון ש"כולנו" לא תשב עם השמאל אבל סירב לפסול את לפיד. לפיד כידוע, הוא שמאל בתחפושת מרכז. שגריר ארה"ב בישראל, דיוויד פרידמן, אמר בערב כיפור בראיון מצולם ל"וואלה!" כי מתנהלות בחשאי שיחות וכי ישראל תוותר על שטחים ביו"ש שהיא לא זקוקה להם לביטחונה. חברים, הימין לא ישלוט לנצח, וכבר הבנתם שהשמאל לא מבזבז זמן בשלטון. את חטא היוהרה צריך הימין להחליף בעשיה דחופה, כאילו אין מחר.
בצד ההתיישבותי, כדי לקבוע עובדות בלתי הפוכות בשטח, ישראל צריכה ליישב לפחות 100,000 איש בחגורה של 10-15 ישובים בחלק המזרחי של יהודה ושומרון במקום להתמקד בגושים הגדולים. את זה, שום כוח בעולם כבר לא יוכל לפנות.
במקביל הגיע הזמן ליוזמה מדינית ימנית. ב-1991 בוועידת מדריד, כפה שמיר, ראש הממשלה הכי ימני והכי טוב שהיה כאן, על ערביי יש"ע לשבת תחת דגל ירדן במשלחת מאוחדת שהוא אישר אישית את נציגיה. היעד הרשמי של המו"מ היה תכנית האוטונומיה, מגובה במכתב חתום של האמריקאים שהם מתנגדים למדינה פלסטינית, תוך ששמיר מצהיר שיתלווה לאוטונומיה סיפוח מלא של יהודה ושומרון.
אצל שמיר הפלסטינים היו מה שהם באמת – ירדנים שב-1988 נלקחה מהם בכוח אזרחותם על ידי חוסיין, בניגוד לדין הבינלאומי. כך, בכוח, כפה שמיר את עמדתו, וקיבל הכרה בינלאומית נרחבת לכך. במקביל למו"מ התנהלה בניה מואצת ביש"ע. בכל הכוח ובכל השטח. שמיר צפצף על האמריקאים שדרשו הקפאה תמורת 10 מליארד דולר ערבויות להלוואות ישראליות לקליטה העלייה מברית המועצות.
שמיר השיג את שלו: מו"מ בדרכו, במקביל להתיישבות מאסיבית ביש"ע, ומיליון העולים שנקלטו ללא שימוש בערבויות האמריקניות בלי שאף עולה גר ברחוב. מעולם לא הפגינה ממשלה ישראלית כושר ביצוע כה גבוה. לדעתי עד היום יש באוצר שיק פתוח שניתן להשתמש בו לגיוס הון עם רוב הסכום שהאמריקאים אישרו אחר כך לרבין. הכלכלה הישראלית כל כך חזקה שפשוט אין בכך צורך.
חבריי למחנה הלאומי, בקרב חלק מאיתנו נולד לו לאחרונה חטא היוהרה. הימין עדיין בשלטון, אך מבזבז זמן יקר ואנחנו מתעסקים בביקורת שולית וחסרת חשיבות מעשית על מרים נאור במקום בסיבת ההיעדרות האמיתית – עוד לא הכרענו את המאבק על יו"ש. תלמדו משמיר. הגיע זמן מעשים.
אקו"ם