נניח שהנכים טועים, מה עם קצת חמלה?
בנטייה להביע דעה נחרצת בכל נושא שעל סדר היום יש יהירות ואנוכיות, אבל גם תשוקה לגעת בחיים. כשנוסיף להן חמלה יהיה לכולנו נעים יותר, גם לנכים
הפעם הראשונה שבה אני עוצרת מבהלת הימים והלילות, מריצת הרגליים (לאו דווקא להרע) והעמידה בפקקים, מבקבוקי המטרנה והדד־ליינים שלא מרחמים על טרוטי העיניים גם בשעות הקטנות - מתרחשת ממש עכשיו. בזמן כתיבת שורות אלו.
אם צריך להפחית את צריכת הקפאין בימים שלפני הצום, גם לדוושת הגז צריך להתחיל להניח. אף אחד לא רוצה להגיע ליום שעיצומו מכפר בחריקת בלמים רעשנית. שאף אראל לא יישאל חלילה מי זה הערס הזה שנכנס עכשיו לפה. ואם צריך להפחית את הקמ"ש, גם את צריכת הציוצים ורעשי הרקע צריך להפחית.
אבל לפני שאני עושה "השתק" אני תוהה איזה חלק מאירועי השבוע אשקיט - את מחאת הנכים? את ההפגנה הגדולה להעלאת המודעות לחטיפת ילדי תימן, מזרח והבלקן? את המתלוננות על הזמר שלמה גרוניך שזכה בפרס שר החינוך למפעל חיים? ואולי אפשר להשקיט רק את רעשי־המשנה, את כל הפוסטים והטוקבקים, ההתלהמויות והתגובות האלימות? כל כך נפלא הפנמנו שהעולם קשוח ושאפשר לעבוד איתו רק בבעיטות למוח, שכבר התחלנו להאמין שבאמת אין שום דרך אחרת.
כן, זה נכון. אלימות עובדת. אוהבים להגיד לנו שהיא לא, אבל זה שקר גס, ילדים. מלאה הארץ אלימות, וכל דאלים גבר זה השחור־לבן החדש. כן ילדים, גם בדרגים הגבוהים, או אולי בעיקר. מי שצועק יותר חזק מקבל יותר קולות בקלפיות, תלמדנו רגב, ואת זה למדו גם הנכים. יש שיגידו שבצדק. מישהו היה מקשיב להם אם הם היו מעלים קמפיין רשת "אנחנו חמודים ומסכנים אולי תעזרו לנו", ומשלבים קולות עם זמרת אתיופית וזמר היפ־הופ?
ביומיים האחרונים, כן בתוך הימים האלו שנקראים בין כסה לעשור, שבהם אנשים אוהבים להתכנס בעצמם ולפשפש במעשיהם, עקבתי אחר הדיון הציבורי ברשתות החברתיות בעקבות מחאת הנכים. כל דעה, ובלבד שתהיה עניינית ומנומקת, ראויה בעיניי להישמע ולזכות ליחס ענייני - גם במקרה שהיא ממש מעלה את הסעיף.
אפשר להתווכח אם האלימות שבה נוהגים הנכים מידתית או לא; אפשר לקיים דיון אם העלאת קצבאות הנכים היא חובה מוסרית שלנו כיהודים הערבים איש לרעהו או שבדיוק להפך, כפי שיטענו המתנגדים - שהיא משחיתה ולא אפשרית ותגרום יותר נזק מתועלת; אפשר להגיד כמעט הכול, אבל למה אי אפשר לעשות את זה עם אפעס חמלה? עם ההנחיה החז"לית שלא לדון אדם עד שנגיע למקומו? עם הניסיון לשים את עצמנו בכיסאות הגלגלים של הנכים. ואז לדבר.
באותו שיר של אביתר בנאי שבו הוא מדבר על הבעיטות למוח שלמד לאמץ, הוא מדבר גם על הרחמים הגדולים שבהם הוא מפנק את עצמו. כי אם בחוץ אנחנו נוהגים באלימות כזו גדולה, אנחנו חייבים לחבק את עצמנו חזק. אחרת משהו בנו ייסדק בלי יכולת לתקן. למדנו שאם אין אנחנו לנו, מי לנו. וזה חבל. כי אם כל אחד ינהג באחר בקצת יותר חמלה, הקפיצות הזו שבה אנחנו מחזיקים את עצמנו תוכל להתרפות.
באנגלית המילה חמלה (Compassion) והמילה תשוקה (passion) הן מילים "אחיות". שתיהן שייכות לאותו אקורד נפשי, פרט לעובדה שהראשונה במינור והשנייה במז'ור. אם מוסיפים את התחילית Co שמסמלת שיתוף ואחווה לאותו יצר תשוקה של החיים - מתקבלת החמלה המאופיינת באמפתיה וההשתתפות בתחושת הסבל של האחר.
אם יש משהו שמאפיין את הדור שלנו בשנים האחרונות, זו הבעת העמדה הנחרצת בכל נושא שבעולם במרחבי המרשתת. אפשר לראות בזה מלחמת התשה אינסופית ואגוצנטריות מרוכזת, אבל אפשר לראות בזה גם את התשוקה לגעת בחיים. ואם נצרף אליה ולו מעט חמלה, לו מעט "Co", העולם - ולא רק זה הווירטואלי - יהיה מקום אלים פחות ונעים קצת יותר לחיות בו.
"אמא. תחזור. אוטו". את שלוש המילים האלו אמרה בת השנתיים שלי לבן זוגי כאשר החליטה על דעת עצמה לארוז לי בנייר סופג פיצה שאכלה אצל השכנים בארוחת הערב, ולתחוב אותה לכיס מכנסיו.
נוהגים לומר שילדים הם יצורים אגואיסטים שלא רואים דבר מלבד עצמם, ושזו הוכחה שהאדם מטבעו עסוק רק בעצמו. אבל אני בטוחה שכל הורה פגש בשלב מוקדם אצל ילדיו גם את הנקודה ההפוכה, של דאגה וחמלה לאחר. רוצה לומר, אני לא לגמרי מאמינה לזה שאנחנו יצורים כאלה רעים, שנכים וחלשים לא מעניינים אותנו בכלל, אבל אני מאמינה גם לאלו שחושבים שבניית חברה כלל־ישראלית מתוקנת כיום לא בהכרח כוללת את העלאת קצבאות הנכים.
אודה על האמת, אינני מחובבות הז'אנר של חשבון נפש, בטח שאני לא בענייני הלקאה עצמית. הקיום מטריד אותי באופן תדיר, ואולי רק קצת יותר ביום כיפור. אבל אם אנחנו כבר פה בענייני חמלה, הגיע הזמן שנדע להפנות אותה גם אל עצמנו.
"חמלה עצמית" מתבטאת באופן שבו אנחנו נוהגים כלפי עצמנו כאשר אנו נכשלים או חווים קושי. בניגוד לביקורת עצמית ושיפוט חסר רחמים של העצמי, אדם שיפעיל כלפי עצמו את החמלה - ינהג בעצמו ברוחב לב וחוסר שיפוטיות במצבי כישלון. הוא עדיין ירצה להניע את עצמו לפעולה שתשנה את המצב, אך המוטיבציה שלו תהיה אכפתיות כלפי העצמי ולא תחושה של חוסר ערך או פגימות. העיקרון החשוב ביותר של חמלה עצמית הוא ההבנה שחלק מהחוויה האנושית הוא עשיית טעויות והתמודדות עם קשיים.
אם יש עיניים שמביטות עליי שם למעלה, כל שאבקש מהן ביום כיפור הוא שהמבט שלהן יהיה חומל. שאם סופרים לי מעשים, שיצרפו כבר את הכוונות הטובות. שאם אפשר לדון אותי לכף זכות, אז יאללה בכיף למה לא לעשות את זה פשוט. ושאם זה לא קשה מדי, שיהיה לי מקום בעולם. מבט חומל אני אבקש. המצרך החיוני הזה שאוזל לנו מהמדפים בלי שנשים לב.
אקו"ם