הנכים נאבקים על המינימום: להיכן נעלמה הסולידריות?
האנשים החלשים ביותר בחברה זוכים לכתף קרה בחברה רק כי הם חוסמים כבישים. לא זו הרוח שעליה נבנתה המדינה הזאת
התנהל פה שיח מטורף לגמרי בשבוע שעבר. האנשים החלשים ביותר בחברה, נָכים בכיסאות גלגלים, ניצבים באמצע הכבישים המרכזיים בניסיון נואש לזכות למעט אמפתיה מהציבור הישראלי, והתגובה של רבים בעם היא זעם על המשטרה שלא משליכה אותם לצדי הדרך. כמה נמוך הגענו כחברה.
לאורך השנים טענו גם כאלה שאינם מחשיבים את עצמם סוציאליסטים גדולים שהמדינה צריכה לפתוח את הכיס ולנהוג בנדיבות כלפי אנשים עם מוגבלות. גם אלה שדרשו מהמובטלים לצאת לעבוד, שרצו לשלול מאמהות חד-הוריות את קצבת הבטחת ההכנסה ושרצו לבטל או לפחות לקצץ בחדות את קצבאות הילדים, הביטו באחיהם שמתניידים בכיסאות גלגלים ואמרו: כאן אנחנו מתייצבים לצדם בסולידריות. מה אפשר לדרוש מהם? לצאת לעבוד או להתאמץ יותר?
אני זוכר את שביתת הנכים הגדולה ב-2001. במשך 77 ימים הפגינו הנכים מול משרד האוצר וזכו לחיבוק גדול מכל חלקי החברה. הציבור – חברי כנסת, אנשי רוח, עיתונאים ואנשים מן היישוב – עלה בהמוניו לירושלים כדי להביע תמיכה בדרישות המפגינים, והביא איתו ציוד, שמיכות, מזון והרבה אהבה. זה התחיל עוד לפני השביתה הגדולה, וזה נמשך מאז. החברה הישראלית הוכיחה במשך שנים את החוסן והחמלה שלה על ידי דאגה לחלשים שבינינו, ובמיוחד כלפי אלה שבאופן מובהק לא ניתן להאשים אותם בחולשתם.
משהו נסדק השבוע. הציבור הישראלי, או לפחות חלקים ממנו, הבהיר היכן עובר הגבול מבחינתו לכל האהבה הזו - בפקק. מחסום הסולידריות נשבר בגלל התעוזה של הנכים לשבש פה את שגרת החיים על ידי חסימה אקראית של צירי תנועה מרכזיים.
אנשים מהסוג הזה, ששינו את יחסם לנכים השבוע, הם אלה שבאופן כללי הזדהו עם המאבק, אולי אפילו עשו לייק בפייסבוק על פוסט של נכה שהסביר כיצד אי אפשר לחיות מסכום של 2,300 שקלים בחודש. מה השתנה? פתאום הם איחרו לעבודה, פספסו פגישה או שנאלצו להזיע באוטו במשך שעה כי המזגן באוטו התקלקל. באמת, סבל נורא.
"כאן הם איבדו אותי", כתבו אלה שנתקעו בדרכים, משל הנכים חתמו איתם על הסכם שבתמורה לאהדה הציבורית הם חייבים לשבת בשקט בכיסאות הגלגלים שלהם ולהגיד תודה על מה שהם מקבלים מהמדינה. אז לא, הם לא צריכים להגיד תודה על הקצבה שניתנת להם מהשלטון - זו המשמעות של להיות אזרח כאן.
המדינה מחויבות – כן, מחויבת – לאפשר קיום בכבוד של אזרחיה. המשפטנים יגידו שהזכות לקיום מינימלי בכבוד מעוגנת בחוק יסוד כבוד האדם וחירות, אך אנשים עם לב יגידו שאנחנו לא משליכים את אחינו בצד הדרך.
מי שמכנה את קצבת הנכות "צדקה" הם אנשים שהיו רוצים כי המדינה שבה אנחנו חיים תהיה בסך הכול איזה ועד בית, שהממשלה תספק חשמל ומים ותעזוב אותם בשקט. מכאן כל אדם לעצמו. זו דעה לגיטימית שנפוצה במדינת אולטרה-קפיטליסטיות, אלא שתודה לאל לא זו המדינה שאנחנו חיים בה - לא על פי מגילת העצמאות, לא על פי החוק ולא על פי הרעיונות שכינסו אותנו בארץ.
היה כבר פשוט יותר להתמודד עם אנשים שטוענים כי הנכים מקבלים מהמדינה די צורכם. זה יכול להוביל לאיזשהו דיון תבוני של עובדות ומספרים, ונטל ההוכחה יהיה על האדם שחושב כי קצבת נכות – ותוספות שונות במקרים מסוימים – נכללים תחת הכותרת "מספיק".
פשוט פחות להבין כאלה שמזדהים עם מאבק הנכים, שסבורים כי המדינה מזניחה אותם ומסכימים שהם נאבקים על כבודם - אך מבחינתם לחסום כביש זה קו אדום. כנראה לשיטתם מחאה היא רק כשמזמינים את הכיכר כמה חודשים מראש, שולחים בפקס בקשה לרישיון ומבקשים ממשרד פרסום לנסח כותרות יפות שיתנוססו על בריסטולים. כנראה רק כך, מבחינתם, אפשר להילחם על הכבוד.
יש גם טיעון שלישי, כאמור, ולפיו לא צריך לבוא בטענות אל הנכים אלא למשטרה. היא שצריכה להפסיק את הגישה הסבלנית כלפי חסימות הכבישים – כפי שהייתה עושה כלפי כל אוכלוסיית מפגינים אחרת – ולהתחיל לפזר בכוח את ההפגנות בעיצומן של הדרכים. למשטרה, כך נטען, אין סמכות להחליט איזה מחאה צודקת ואיזו לא, והיא חייבת לשמור על הסדר הציבורי מבלי לשקול את נכונות הטיעונים שמעלים המוחים.
אישית אין לי בעיה עם פיזור המפגינים בכוח, וגם אין לי בעיה שהמשטרה תחלק למפגינים דו"חות, כפי שעשתה השבוע. כל מפגין שיוצא לפעולה חריגה כמו חסימת כביש צריך לקחת בחשבון שיישא בתוצאות.
אלא שהמשטרה עושה נכון. האם אנחנו באמת רוצים לראות תמונות של נכים בכיסאות גלגלים נגררים בכוח על ידי שוטרים? מאה דו"חות של 'שוברים שתיקה' לא גורמים נזק לתדמיתנו בעולם כמו יחס תוקפני מצד לובשי מדים כלפי אנשים עם מוגבלות - ולא, זו לא תהיה בעיה תדמיתית של משטרה, אלא של כולנו. אנחנו לא רוצים לחיות בחברה שמאפשרת תמונות כאלה. אנחנו, ולא המשטרה, רוצים לראות את נציגי מערכת אכיפת החוק מסייעים לנכים ולא מפנים אותם בכוח מהכביש.
היו זעקות שבר על כך שהמשטרה מאפשרת פגיעה בסדר הציבורי ולא עושה את תפקידה. בואו נשים את הדברים באמות המידה הנכונות: בסך הכול מדובר בעיכובים בדרך. אין כאן יידוי אבנים, הנחת דוקרנים על הכבישים וגם לא פגיעה ברכוש ציבורי – את כל אלה כבר ראינו בהפגנות של מגזרים אחרים.
אוכלוסיית הנכים היא היחידה כאן שלא נאבקת על פריווילגיות, אלא על המינימום, על הזכות לחיות בכבוד. מה השתבש עד שהגענו לכך שיש מי שמצליח להבין את זה, אבל ממשיך להיות מוטרד מפקק בדרך לעבודה?
אסף ליברמן הוא מגיש רדיו בתאגיד השידור הציבורי 'כאן'
אקו"ם