איך זה שדווקא דתיים מנותקים ממאבק הנכים?
לא חייבים להסכים לדרישות הנכים ולדרכי המחאה שלהם, כדי להסתייג מהאמירות הציניות וחסרות הרגישות שהשמיעו דווקא כותבים מהמגזר הדתי
תסביר לי איך זה שהביטויים הכי ציניים כלפי מחאת הנכים מגיעים מהמחנה שלך, שאל אותי השבוע חבר חילוני מהשמאל. אני יודע שיש גם קולות אחרים, הוא מיהר לסייג. יש רבנים שהתבטאו אחרת, ויש חברי כנסת מ'הבית היהודי' שלא רק מדברים אלא גם פועלים לסיוע. ואני גם לא טוען, הוא הוסיף, שאי אפשר להביע הסתייגות והתנגדות לתביעות הנכים או לחסימות הכבישים, אבל מאיפה הניכור? איך זה שדווקא כותבים ימניים דתיים משתמשים בהכללה בביטויים כמו "אנרכיסטים" או "בריונים" כשהם מתארים את מחאת הנכים? אפשר לא להסכים עם המחאה, אבל איפה קצת רגישות?
התהייה הזו התחברה אצלי לדברים שאמר השבוע יצחק לקס בוועידה הרעיונית של 'הבית היהודי', שאגב נתנה מקום משמעותי לסוגיות החברתיות. לקס סיים לאחרונה שלוש שנים עמוסות בתפקיד יו"ר מועצת המנהלים של חברת עמידר. אחרי שדיבר על המחסור הקשה בדירות, על מה שנעשה בתחום ועל מה שעוד צריך להיעשות, דיבר לקס על היעדרו של הציבור הדתי־לאומי מתחום הדיור הציבורי. "בשלוש השנים האחרונות ישבתי באינספור פורומים שעוסקים בדיור הציבורי, הסתובבתי בשטח ופגשתי פעילים, ואני אומר לכם בצער שכמעט לא ראיתי שם את אנשי הציבור הדתי־לאומי, שיכולים גם הם להיות לפה לדיירי הדיור הציבורי. למה אנחנו לא נמצאים שם?", שאל לקס, והותיר את השאלה בחלל האוויר.
אחת התשובות לשאלתו של לקס היא סוציולוגית. מובילי העשייה והדעה בציבור הדתי־לאומי אינם עוסקים בתחום הדיור הציבורי כי רובם המוחלט לא מכירים את הבעיה מקרוב. ההתנכרות של חלק מהציונות הדתית לסוגיות חברתיות בכלל, נובעת פעמים רבות מתהליכי התברגנות. האליטה הציונית־דתית מתגוררת ביישובים מבוססים במרכז הארץ. אחוז גבוה מחובשי הכיפות הסרוגות אינם מכירים באופן אישי דיירים בדיור הציבורי. אין להם במשפחה תושב עמידר. המצב הכלכלי האיתן של חלק גדול מהציונות הדתית והסביבה הגיאוגרפית של האליטה הסרוגה, מקלים על בניה לאמץ בכל סוגיה חברתית־כלכלית את הגישה שמטילה על החלשים את מלוא האחריות למצבם. מי שאיננו מכיר מקרוב את המחסומים הרבים העומדים בפני חלק מהשכבות החלשות בחברה, לא מבין מדוע אינם יכולים לפתור את בעיותיהם הכלכליות בלי עזרת המדינה.
ההבחנה הזו עשויה להסביר גם מדוע לכותבים דתיים־לאומיים קל יותר לכתוב בניכור על מאבק הנכים. ברור שיש נכים גם בציבור הדתי־לאומי, אבל רובם המוחלט אינם משתייכים לשכבה החלשה והענייה של הנכים, כי הם זכו בקהילה עוטפת ותומכת שמקלה עליהם את ההתמודדות. רוב הציבור הדתי־לאומי איננו מכיר מקרוב את השכבות החלשות יותר של אוכלוסיית הנכים.
לרב יעקב פישר, בוגר ישיבת הר עציון, יש סיפור יפה על שבת חורפית ומושלגת בישיבה לפני כארבעים שנה. באמצע השבת הגיע לישיבה, מתנשם ומתנשף, קיבוצניק מראש־צורים. הוא סיפר שתקלה במערכת החשמל גרמה לכך שבית הגידול של האפרוחים נותר בלא חשמל, ואלפי אפרוחים רכים עלולים לקפוא מקור. החקלאי הגיע לישיבה כדי לשאול את ראש הישיבה הרב עמיטל אם בשל צער בעלי חיים אפשר לחדש את הזרם בדרך כלשהי.
הרב עמיטל שמע את השאלה, נעל מגפיים, התעטף במעיל כבד, חבש כובע פרווה, והחל לצעוד יחד עם הקיבוצניק בשלג הכבד לכיוון ראש־צורים. לאחר מכן שאלו אותו התלמידים מדוע לא נשאר בישיבה, הרי את כל הספרים הדרושים למתן תשובה הלכתית אפשר למצוא בבית המדרש. הרב עמיטל ענה לתלמידיו: כדי לפסוק צריך לשמוע את ציוץ האפרוחים, לחוש את הצער ואת הבעיה. אי אפשר לשבת פה בבית המדרש הטוב והמחומם שלנו ולתת תשובה על מה שמתרחש שם, בבית הגידול הקפוא.
לפני שמתבטאים בפומבי או כותבים מאמר על סוגיית הדיור הציבורי או מאבק הנכים, כדאי לפגוש ולהקשיב מקרוב לדיירי הדיור הציבורי או לנכים הנאבקים. לא חייבים להסכים ואפשר לחלוק גם על הדרישות וגם על דרכי המאבק, אבל היכרות והקשבה עשויות למנוע התבטאויות מנוכרות.
אחרי תקופה סוערת חזר בימים האחרונים השקט לרחובות ערד. בפגישה שנערכה בערב ראש השנה בין ראש העיר ניסן בן־חמו לשר יעקב ליצמן ואנשי גור בעיר, סוכם על פתיחת שיח בין הצדדים ועל הרגעת הרוחות. אבל גם אם השקט הזה יימשך אחרי החגים, חשוב שהסוגיה החברתית שהעלתה ערד לדיון הציבורי לא תרד משם מהר כל כך. השילוב של מחירי דיור גבוהים, במיוחד באזור המרכז, והתעצמות הציבור החרדי, עתיד לייצר לא מעט מצבים דומים למציאות שנוצרה בערד, שבה ציבור חרדי מתיישב באופן מאורגן בעיר, בדרך כלל בפריפריה, ומשנה בה תוך זמן קצר את הרכב האוכלוסייה.
כאשר בירך יעקב אבינו את בניו שמעון ולוי לפני מותו, הוא ייעד להם פיזור בעם: "אחלקם ביעקב, אפיצם בישראל". לא מעט פרשנים ביארו את הייעוד הזה - להיות מפוזרים מעט בכל מקום - כדבר שמביא ברכה לכלל. גם במקרה של החברה החרדית אפשר לומר שהקמתן של קהילות חרדיות קטנות בכל עיר ועיר, עשויה להביא הרבה ברכה גם לחרדים וגם לערים שבהן הם מתיישבים. החיים בפריפריה, בקהילות קטנות יחסית, מאלצים את החרדים להיות מעורבים יותר עם הציבור. אפשר לומר בהכללה שהשכונות החרדיות בערי הפיתוח פחות הרמטיות ומסוגרות מאלו שבמרכז הארץ. היותם של החרדים מיעוט בערים הללו, מערבת אותם עם הבריות.
הבעיה מתחילה כשהמיעוט הופך לרוב והאיזון הבריא בין האוכלוסיות מופר, כמו שקרה למשל בבית־שמש. בערים שבהן האוכלוסייה החרדית מגיעה לשליש ומעלה מהאוכלוסייה, הקהילה החרדית עלולה ליפול למעמסה כלכלית על שאר האוכלוסייה, וכשמדובר בערים חלשות מבחינה כלכלית, ההשלכות עלולות להיות קשות. האידיאל החברתי הוא הקמת יישובים הטרוגניים מעורבים לחרדים, דתיים וחילוניים, אבל כשמדובר בציבור החרדי במצבו הנוכחי, ייתכן שדווקא עיר חרדית הומוגנית מסתמנת כעדיפה. ביישוב שכל אוכלוסייתו חרדית נאלצים התושבים לקחת אחריות לגורלם ולא להישען על תקציבי הרשות המקומית, בבחינת "כשאין חילוני לי, מי לי".
צאו וראו מה קורה בערים החרדיות ביתר ומודיעין עילית. כשחרדים מנהלים את העיר שלהם הם נאלצים לעסוק גם בתחומים כמו תעסוקה, גינון, גביית מסים ותברואה, תחומים שהציבור החרדי איננו נדרש להם כשהוא מתגורר ביישוב מעורב. אולי בדור הבא, כשהציבור החרדי יהיה עוד יותר משולב בשוק העבודה ובחברה הישראלית, יבשלו התנאים לדבר על ערים מעורבות שבהן אחוז החרדים גבוה.
אקו"ם