ראשי » חדשות » דעות

לא לעשות עוולות: צריך להפסיק לדבר על שוויון

הורים אינם ילדים, גדולים אינם קטנים וחיילות אינן זהות לחיילים. ברצון לשוויון יש יסוד בריא, אך השאיפה הבלתי אפשרית הזו מובילה למקומות אבסורדיים

הפסקתי להאמין בשוויון בגלל מיץ הענבים. אחרי הקידוש בשבת, הילדים לוגמים מיץ ענבים מן הגביע שלי. לאחר מכן, חצי מזמן הסעודה מוקדש לתלונות על חוסר השוויון בחלוקת המיץ. "אבא, הוא שתה יותר ממני!", "לא נכון! בקושי השארת לי משהו!". כל ניסיון לתקן את חוסר השוויון רק מעצים את התלונות: "מה?! כמה הוספת לו? אני לא קיבלתי חצי מזה!" במקום לעבודת אלוקים, סעודת השבת שלנו מוקדשת לפולחן השוויון. והשוויון הוא אל אכזר: שום דבר לא יכול להניח את דעתו.

אנו מכירים את השאיפה הקומוניסטית לשוויון כלכלי מוחלט, ואת ההרס שחוללה בכל מקום שבו נוסתה. אך היום השוויוניסטים אינם מסתפקים בשוויון כלכלי. הם רואים את כל ההיבטים של חיינו כחלק ממאגר עצום של הנאות ויתרונות, שצריך להיות מחולק באופן שוויוני. עצם המושג הרווח "זכות שווה להורות" מניח, באופן מופרך, שאפילו הורות היא נכס שצריך לחלקו באופן שוויוני, ולא חובה כלפי הילדים. חוקרים מדברים על היום שבו המחקר הגנטי יאפשר להורים לדרוש מהמדינה לממן מניפולציות גנטיות בעובריהם, כדי שאלו יהיו יפים כדוגמנים וחכמים כאיינשטיין. למה שאחד יקבל יותר כישרון, והשני פחות? איפה השוויון?
 
דוגמה עכשווית נמצא בשיח על שירות נשים ביחידות קרביות. לעתים קרובות השיח הזה מניח שלאישה יש זכות לשרת בכל יחידה, לא משום ששם תועיל למדינה לא פחות מאשר גבר, אלא משום שזוהי זכותה השוויונית. כאשר נטען כי נשים המשרתות כחיילות קרביות מתקשות לעמוד בעומס האימונים ונפצעות לעתים תדירות, צוטטה בתקשורת בתגובה חוקרת שאמרה שרמת האימונים צריכה להיקבע "על פי היכולות של אלו שזכאים להשתתף בהם". גם השירות בצבא נתפס כזכות שצריכה להתחלק באופן שוויוני, ודרישות השוויון קודמות לדרישות מבצעיות של תפקוד הצבא.

מי שמתעניין בפילוסופיה יגלה לאילו מקומות אבסורדיים מגיעה צורת המחשבה הזו. פילוסוף אירופי חשוב בן זמננו טען שבמקרה של מחסור בחתנים פוטנציאליים, יש להקצות למעוניינות את הרווקים הרלוונטיים לפי מפתח שוויוני. הוגים אחרים דנים באפשרות לצמצם את אי־השוויון החברתי בין אנשים יפים לאנשים מכוערים. אפילו הוגה שקול כמו הפילוסוף היהודי־אמריקאי מייקל וולצר מדבר על רגשי כבוד והערכה כעל "רכוש משותף" שצריך להתחלק בין כל האזרחים, ולפיכך כל אזרח רשאי לדרוש אותו באופן שוויוני מן האחרים (בהצלחה עם זה).

מה אני מציע כתחליף לשוויון? במקום השאיפה הבלתי אפשרית לעשות הכול באופן שוויוני, אני מציע שאיפה מוסרית אחרת: לא לעשות עוול. אני משתדל לחלק לילדים מיץ ענבים במנות דומות. אם אחד מקבל קצת יותר והשני קצת פחות, זה לא לגמרי שוויוני, אך זה אינו עוול. הדרישה האבסולוטית לשוויון אינה מאפשרת למשפחה לתפקד באופן נורמלי. תמיד יש ילד אחד שיש לו יותר קשיים, והוא צריך קצת יותר תשומת לב מאשר אחיו. האחים מיד מתלוננים על חוסר השוויון. ובאמת, מה הם אשמים? והאם באמת הקפדתי להעניק לו רק את תשומת הלב הנחוצה, או שהגזמתי בהעדפתו? כשמדברים בשפה של עוול, השאלות הללו נמחקות מן השיח. אין דרך לחלק את תשומת הלב באופן שוויוני בהחלט, אך עוול לא היה כאן.

קורט וונגוט כתב סיפור קצר, "הריסון ברג'רון", שבו הוא מתאר איך ייראה עולם שבו אוכפים על כולם שוויון מוחלט. אנשים ספורטיביים יצטרכו ללכת עם משקולות; אנשים יפים יצטרכו להשחית את מראם; חכמים יחויבו להרכיב אוזניות שיצפצפו בקול צורם, כדי לשבש את הרהוריהם העמוקים. עולם הסיוטים הזה הוא תוצר של האובססיה לשוויון. כי החיים אינם שוויוניים. הם מרקם חי של אנשים שונים, שנבדלים זה מזה בכל אופן שאפשר להעלות על הדעת. והמרקם החי הזה מתארגן במשפחות ובקהילות, שגם הן אינן שוויוניות: הורים הם הורים וילדים הם ילדים, גדולים הם גדולים וקטנים הם קטנים.

ברצון לשוויון יש יסוד בריא, וצריך לנסח אותו באופן שיביא תועלת: לא לעשות עוולות. הניסוח על דרך השלילה משאיר הרבה מרחב לחיים עצמם. לא כל הבדל הוא עוולה, וזאת מבין כל אדם באופן אינטואיטיבי. לא אתפור רק לילד אחד כתונת פסים, אך לא אתיימר לשוויון מוחלט בארון הבגדים. לא אמזוג לילד אחד כוס מלאה בעוד האחרים מקבלים טיפות, אבל לא אסכים להפצרות ילדיי להתקין על הגביע סרגל מילימטרי. זה לא שווה לנו.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg

חיים נבון

רב קהילת השמשוני במודיעין, מלמד תורה במוסדות שונים, סופר ופובליציסט

לכל הטורים של חיים נבון