גם אני תומך בתבונה: אל תהיו "אורנות בנאי"
אם רוצים לנהל דיון ציבורי פורה בנוגע להטרדות מיניות חייבים להבחין בין התחום הרגשי-סובייקטיבי-אישי לבין התחום הרציונלי-אובייקטיבי-ציבורי. "שיח רגשות" לא יוביל אותנו למקום טוב
נראה שהכל כבר נכתב ונאמר על קמפיין "גם אני". ועם זאת יש נקודה מסוימת שלדעתי קצת חמקה בדיון. אחד משיאי האבסורד של הקמפיין הזה היה עדותה של אורנה בנאי, על כך שהיא נאנסה מספר פעמים בחייה, כאשר האונס התבטא בכך, שהיא שכבה עם בן זוג שלה למרות שלא רצתה באותו רגע, אבל הוא לחץ עליה ודרש ממנה. העדות הזאת נתקלה במבול תגובות אופייניות על הטירוף הסופני של הפמיניזם המודרני. וגם בשלל בדיחות על כך, שלפי הקריטריון הזה כל אדם, גבר או אישה, שהיה בזוגיות של יותר מיומייים, כיכב לפחות פעם הן בתפקיד האנס והן בתפקיד הנאנס.מה שמעניין יותר זה התגובות לתגובות. מעבר להאשמות הרגילות, לפיהן תוקפיה של בנאי הם מיזוגנים וחלאת האנושות באופן כללי, הועלתה שם טענה מעניינת: כמובן, שאין כאן אונס במובן הפלילי הרגיל של המונח. אבל אותה אישה מרגישה שבאותו אקט מיני היא נאנסה. איך אפשר בכלל להתווכח עם ההרגשה הסובייקטיבית שלה? איך אפשר לטעון על בן אדם, שהוא לא באמת הרגיש מה שהוא הרגיש? אם בחוויה האישית שלה היא נאנסה, הרי זה מה שחשוב.
הטענה הזאת היא כמובן נכונה. אין דבר יותר מוטעה מאשר לזלזל בחשיבותם של רגשות. יותר מזה: כל הדברים החשובים באמת בחיינו הם אך ורק רגשיים. אם אישה מרגישה שהיא נאנסה, אז זה מה שחשוב באמת. אבל הנקודה היא, שזה מה שבאמת חשוב רק בשבילה-עצמה. מכיוון שרגש של אדם הוא סובייקטיבי וקיים בנפשו, בחוויה האישית שלו, הרי שהוא רלוונטי רק במסגרת העולם הפרטי שלו. כך, אם בת הזוג שלי אומרת, שהיא מרגישה פגועה ממעשה כלשהו שלי, אז זה מאוד רלוונטי בשבילי, כי שנינו בחרנו לחלוק את חיינו ואת העולם הרגשי שלנו. אם אישה כלשהי, שאין לי קשר אליה, כותבת פוסט על מעשה של גבר כלשהו, שגם אותו אני כלל לא מכיר, שגרם לפגיעה ברגשותיה, הרי שזה רלוונטי רק לשניהם, וכן לאותם אנשים הקרובים אליהם ביותר. לי, ולכל יתר האנשים שמחוץ למעגל האינטימי הזה, המידע הזה פשוט לא מעניין. אין לנו מה לעשות איתו.
המצב כמובן שונה לחלוטין כאשר מדובר בנושאים שמתנהל עליהם דיון ציבורי, שמטרתו בסופו של דבר לגבש מדיניות ציבורית כלשהי. כאן המטרה היא לנהל שיח בין דעות שונות, לשכנע זה את זה, אולי להתפשר. שיח כזה חייב להתנהל רק על סמך הגדרות ברורות ואובייקטיביות של כל המושגים, הדרושים לצורך הדיון, ועל סמך טיעונים רציונליים המבוססים על אותן הגדרות ועל עובדות שניתנות לבדיקה אמפירית. בלי זה אין דרך לנהל דיון פורה בין הרבה אנשים שונים, שכמובן לכל אחד העולם הרגשי הפרטי שלו.
האבחנה המהותית הזאת בין התחום הרגשי-סובייקטיבי-אישי לבין התחום הרציונלי-אובייקטיבי-ציבורי היא כמובן לא המצאה שלי. הפילוסוף קרל פופר הקדיש לניתוח האבחנה הזאת את כל הפרק האחרון בספרו המונומנטלי "החברה הפתוחה ואויביה". לאבחנה הזאת יש חשיבות מכרעת על כל הבנת השיח החברתי. כאשר ה"אורנות בנאי" מתעקשות לדחוף את הרגשות הסובייקטיביים שלהן כטיעונים בתוך דיון ציבורי, הן בעצם משיגות לעצמן את האפשרות לטעון טיעון, שבאופן מובנה אין לצד השני אפשרות להפריך אותו, שהרי אי אפשר לטעון כלום נגד טענתו של אדם, שהוא מרגיש משהו. במקום שיח ציבורי עם טיעונים, טיעוני נגד, פשרות ומסקנות אנחנו מקבלים שיח, שבו צד אחד מציג טיעונים, שאותם הצד השני פשוט חייב או לקבל כמו שהם בלי ערעור, או לדחות כמו שהם. במלים אחרות, טיעונים כאלה פשוט מבטלים את כל השיח הציבורי.
חברה תקינה, דמוקרטית, בנויה ביסודה על כבוד לכל אדם באשר הוא אדם ועל פתרון בעיות חברתיות וגיבוש מדיניות בדרך של שיח. מעבר משיח רציונלי של טיעונים ל"שיח" של הטחת הצהרות רגשיות מוביל בהכרח לאחת משתי תוצאות: או שכל צד דוחה את טענות השני ואז הצדדים נאלצים ליישב את המחלוקות ביניהם בצורה כלשהי של כפייה אלימה. או שצד אחד פשוט נכנע לחלוטין ומקבל את טענות הצד השני. מכיוון שלצד השני אין באמת איזו טענה רציונלית עקבית, התוצאה היא שצד אחד פשוט מקבל את סמכותו של הצד השני ומסכים לציית לכל הוראה וגחמה שלו, שתנבע בכל רגע נתון מהרגש שאותו הוא מרגיש באותו רגע.
בסופו של דבר, התוצאה של "שיח רגשות" היא בהכרח יצירה של מה שפופר כינה "מוסר אורקלי" - האמונה בכך, שהשלטון צריך להיות נתון בידיהם של אנשים עליונים, שכל ביקורת עליהם היא אסורה. שהרי אם האמת ניתנת להשגה רק באמצעות רגשות לא רציונליים, אז בהכרח השליטים צריכים להיות אלה, ש"מרגישים את הרגשות הנכונים". וכמובן שכל השאר צריכים פשוט לציית להם, שהרי הרגשות שלהם הם בהכרח לא הנכונים, אם הם סותרים את רגשות השליטים.
כאן המקום גם להגיב לטענה, שנשמעת גם היא לא מעט בקרב תומכי "גם אני": הם טוענים, שאין לקמפיין הזה בכלל שום יעד ספציפי להשגה. המטרה היא רק להעלות את מודעות הגברים באשר הם לכך, שהם גם בלי כוונה פוגעים ברגשותיהן של נשים. כשמנסחים את טענת הקמפיין כך, אפשר להגיד שהיא רק מקרה פרטי של טענה כללית יותר: כל אדם באשר הוא אדם חוטא מדי פעם בפגיעה ברגשותיהם של אנשים אחרים, כולל הקרובים אליו ביותר, וכל אדם חייב כל הזמן להשתדל לתקן את מידותיו, להיות קשוב ורגיש יותר לזולת. אדם שאומר, שמטרתו להעלות את המודעות לעובדה הזאת, מגחיך את עצמו, כי אין אדם בעולם שיכחיש אותה. הבעיה היא, שבאשר אף אדם לא מושלם, מעטים מאוד (אם בכלל) אכן מיישמים את העקרון הזה (ידועה אמרתו של אחד מאבות החסידות, שקל יותר ליהודי לגמור פעמיים את הש"ס, מאשר לתקן מידה אחת באופיו).
לכן, אם מטרתו של הקמפיין היא רק להעלות מודעות של אנשים למה שכולם גם כך מודעים אליו, הרי שהוא מיותר לחלוטין. ואם מטרתו היא ליזום איזשהו שינוי ממשי, אזי הוא קמפיין מסוכן, שמחריב את השיח הציבורי הדמוקרטי. ואם סבור מישהו מתומכי "גם אני", שבכוחו אכן ליצור חברה אנושית, שבה אף גבר (ואדם בכלל) לא יפגע אף פעם ברגשותיה של אף אישה (או אדם בכלל), על זה אני יכול להגיב בציטוט האהוב עליי ביותר מתוך "החברה הפתוחה ואויביה". אזהרה מהדהדת לכל אלה, שמפנטזים על מהפיכות חברתיות רדיקליות ושינוי האדם:
"הרדיקליות הקיצונית הזאת של התפיסה קשורה באסתטיציזם שלה, לאמור ברצון לבנות עולם, שיהיה לא רק טוב ורציונלי במקצת מזה שלנו, אלא שיהיה גם פטור מכל כיעורו. לא שמיכת טלאים מטורפת, מלבוש ישן העשוי טלאי על גבי טלאי, כי אם גלימה חדשה בתכלית, עולם חדש ויפה באמת. האסתטיציזם הזה הוא עמדה שאפשר בהחלט להבינה. למען האמת, רובנו שוגים קצת בחלומות כאלה של שלמות. אבל התלהבות אסתטית זו קונה לה ערך רק בהיותה מרוסנת בדרך התבונה, רגש האחריות והדחף ההומניטרי לעזור לזולת. שאם לא כן, זו התלהבות מסוכנת, שעלולה ללבוש צורת נברוזה או היסטריה. היא אולי תחפש את העיר השמיימית שלה בעתיד או בעבר. אולי תטיף "לשוב אל הטבע" או "להתקדם לעולם של אהבה ויופי". אבל לעולם היא פונה אל רגשותינו ולא אל התבונה. גם מתוך הכוונות הטובות ביותר ליצור גן עדן עלי אדמות, תמיד היא מצליחה רק להפוך את העולם לגיהנום - אותו גיהנום, שרק האדם מכין לאחיו הברואים בצלם".
אקו"ם