טסתי לספרד כדי להתרגש מעלה, כמה מוזר ונפלא
להתבונן על הדברים קצת אחרת, לשים לב לדברים הקטנים, לחזור עם לב פתוח ומחשבות מרעננות. ככה זה כשטיול
דברים קורים כשטיול. ככה זה. כשיוצאים לטיול הלב פתוח, העין חדה, ובראש מטפטפות מחשבות חדשות, מרעננות ופשוטות. לכן בריא כל כך לטייל. לצאת החוצה. למקום אחר. ככה זה. דברים מתאחים כשטיול. וכל מי שמטייל יודע את זה. כשמטיילים מחלימים. הנה. רק עכשיו חזרנו מטיול בספרד. חיה התחילה לבכות כשהמטוס המריא, אז נתנו לה לשתות קצת מים מהבקבוק וככה הלחץ באוזניים שלה השתחרר. קראתי את הטיפ הזה בקבוצת פייסבוק של אמהות שהצלחתי להשתרבב לתוכה. בחיים לא חשבתי שמשהו טוב יֵצא לי מהקבוצה המטופשת הזאת. אבל הנה.
אחר כך, בטיסה, זוג מבוגרים מוזרים הסתכלו על חיה כל הזמן, שאלו כל מיני שאלות. זה בן או בת, בת כמה היא, איך קוראים לה, ואז ביקשו להחזיק אותה רגע. זה היה מביך, אבל אמרתי שסבבה. הם החזיקו אותה ושיחקו איתה במשך כמה דקות, קצת יותר מדי, ואז החזירו אותה. בעיניים שלהם היה מין עצב מוזר, של אנשים שרוצים תינוקת אבל כבר לא יכולים. ואולי דמיינתי את זה.
אחר כך נסענו לברצלונה. דבר ראשון, לפני הכול, רצתי לקנות סים כדי שיהיה לי אינטרנט בפלאפון. שירה אמרה שאני נרקומן טיפש, אבל לא היה לי אכפת. התרוצצתי והתרוצצתי עד שמצאתי סניף של אורנג', וקניתי לי סים שהפיח בסמארטפון שלי חיים חדשים. ההתראות הנפלאות עטפו אותי. הרחתי את הלייקים הטריים, את הודעות הווטסאפ העסיסיות ואת המיילים הנפלאים שאך הגיעו. והרגשתי בבית.
אחר כך הלכנו לכנסייה ענקית, מפוארת ומרגשת. לה סגרדה פמיליה. הבייבי של גאודי. אנשים עמדו סביבה וצילמו אותה בהתלהבות. גם אני צילמתי. ואז ראיתי את חיה, בעגלה שלה, משחקת עם עלה שלכת מצהיב. היא נגעה בו וחקרה אותו בהתלהבות אדירה. רציתי לצעוק עליה, חיה, הלו, מה נסגר, תעזבי את העלה הזה. תסתכלי על הכנסייה. תראי איזה טירוף. אבל חיה הייתה מרוכזת בעלה שלה. במרקם שלו. בגמישות שלו. בריח שלו, בטעם שלו. ואני הסתכלתי עליה וחשבתי לעצמי, חיה צודקת. איזה טירוף זה עלה. הוא הרבה יותר מרגש מהכנסייה המטופשת. הוא הרבה יותר מרגש מהכול.
אחר כך הלכנו למסעדה של היפסטרים. כל השולחנות היו מלאים בצעירים מתאמצים ששתו בירה, חוץ משולחן אחד, שבו ישבה קשישה קטלונית בלי שיניים והסתכלה על הרחוב. ניגשתי אליה ושאלתי אותה אם זה בסדר שנשב איתה, והיא חייכה והסכימה בשמחה. היא לא ידעה מילה באנגלית, אבל היא וחיה הסתדרו מצוין, באחווה משונה נטולת שיניים. האוכל שהגיע היה אוכל היפסטרי. קטן מדי, מתוחכם מדי, לא טעים. צילמתי אותו והעליתי לאינסטגרם. לא יודע למה.
למחרת, בבוקר, נקלענו להפגנה ענקית, אלימה ורועשת. זאת תקופה מתוחה בקטלוניה. יש כאלה שרוצים עצמאות ויש כאלה שרוצים להישאר ספרדים. לקח לנו עשר דקות להבין באיזה צד המפגינים הנרגשים. חשבתי על זה. האנשים פה כל כך נסערים מהמצב הפוליטי. הם עטופים בדגלים כאילו שמסע לפולין וצורחים סיסמאות ברחוב. ואני, שהגעתי מבחוץ, מסתכל על הדרמה הזאת בשעשוע. מה זה אומר על הדרך שבה העולם מסתכל על הסכסוך שבו אני מתנהל. נשארנו קצת בהפגנה. חבורה של נשים חביבות שהשתתפו בה ראו את חיה בעגלה ואמרו, בליסימה, סימפטיקו, בליסימה, סימפטיקו. הרגשתי לרגע שהבת שלי מיוחדת, יפה במיוחד וחמודה במיוחד. אבל היא לא מיוחדת. כלומר, היא כן מיוחדת. אבל כמו שכולם מיוחדים. נראה לי.
אחר כך הלכנו למוזיאון של אמנות מודרנית. התערוכות היו משעממות. לא הבנתי כלום, אבל החנות של המוזיאון הייתה נחמדה. כשיצאנו ממנה ישבנו בקפיטריה, שתינו קפה ודיברנו על החיים שלנו ועל התוכניות שלנו להמשך שלהם. בטווח הקצר והארוך. זאת הייתה שיחה טובה, כבדה ודרמטית. בארץ בדרך כלל אין לנו שיחות כאלה.
אחר כך הלכנו לשוק אוכל גדול ופרוע. ראיתי שם, בוויטרינות של דוכני הבשרים, ארנבים תלויים מהזנב. הם היו קטנים וחמודים ומתים. הסתכלתי עליהם ושתקתי. המוכר ניסה לשדל אותי לקנות ארנב אחד. כמעט הקאתי בפה. נשבעתי להפסיק לאכול בשר, ובאמת מאז לא אכלתי.
כשיצאנו מהשוק ראיתי זוג תיירים, בני חמישים בערך. הם היו יפים. האישה הייתה בכיסא גלגלים ובעלה הסיע אותה. אחרי כמה שניות הם עצרו לצלם משהו. הוא מיקם אותה איפה שהיא ביקשה, והיא צילמה. הם היו כל כך טובים ומתוקים ואוהבים ושמחים, שפתאום יצאו לי דמעות. לא יודע למה. אבל אני שמח שבכיתי. התלבטתי אם לצלם אותם ולכתוב פוסט קצר, אבל החלטתי שלא. לא כל דבר צריך לשים בפייסבוק. הימים עברו לאט נורא אבל גם מהר נורא. ככה זה כשטיול. קשה להסביר.
בטיסה לישראל, אחרי שחיה נרדמה, החזרתי את הסים שלי לפלאפון, כדי שכשננחת ההתראות הטובות יתרוצצו עליי וישמחו אותי. ובאמת זה מה שקרה. אחר כך נסענו הביתה. השכבנו את חיה. התקלחנו. וחזרנו לחיים שלנו, עייפים ושמחים ועדינים ובריאים. עם לב פתוח יותר, עיניים חדות יותר, ומחשבות אגביות ופשוטות ומרעננות. מחשבות שאין יותר מדי מה לעשות איתן. אבל טוב שהן שם. ככה מתאחים ומחלימים.
כשפרקתי את התיק הקטן שאיתו הסתובבנו, מצאתי בו עלה גדול ויפה שקטפתי, כדי שגם לחיה תהיה מזכרת קטנה מברצלונה. הסתכלתי עליו במשך כמה שניות. נגעתי בו. במרקם שלו. ברקמות היפות. בעורקים ובוורידים. הרחתי אותו. מתחתי אותו. מוללתי אותו. זה היה נחמד. אף פעם לא הסתכלתי ככה על עלה. אף פעם לא הסתכלתי ככה על כלום. חשבתי בלבי. טסתי לספרד כדי להתרגש מעלה. כמה מוזר ונפלא. ככה זה כשטיול.
אקו"ם