טעם החיים: אכלתי כמו תינוקת מאושרת
אחרי שחיה נולדה גיליתי שאני לא באמת יודע לאכול, עד שהיא הזכירה לי
מאז שחיה נולדה, הזיכרון הפנימי של הסמארטפון שלי קורס תחת העומס. כל הזמן אני מצלם אותה. בסטילס. בווידאו. כל הזמן. כשהיא קמה בבוקר. כשהיא זוחלת בסלון. כשהיא חוזרת מהגן. כשהיא בוכה מרוב עייפות. כשהיא נוחרת במיטה. כל הזמן אני מצלם אותה. והפלאפון שלי נחנק ומשתנק. התמונות גודשות אותו.
האפליקציות שבו הופכות לאיטיות ומגושמות. אבל אני לא יודע שובע. כל הזמן אני מצלם אותה. כל הזמן. ואז, בלילות, כשהגעגועים מכווצים אותי, אני מרפרף על אלפי התמונות שצילמתי, ומיד נרגע.
בתקופה האחרונה התחלתי להסריט אותה בזמן שהיא אוכלת. כבר שבועיים שחיה מצליחה לאכול בכוחות עצמה. לשבת בכיסא. לתפוס את האוכל בידיים, להכניס אותו לפה, ללעוס ואז לבלוע. זה נשמע אלמנטרי אבל זה לא. לפני כמה ימים היא לא ידעה לאכול. ועכשיו היא יודעת. ראיתי את הדבר הזה קורה, אל מול עיניי. חיה אוכלת. זה פלא של ממש. וגם הדרך שבה היא אוכלת פלאית. אני מצלם אותה בידיים רועדות, וחושב לעצמי, ככה נראים בני אדם כשהם אוכלים בפעם הראשונה.
לאכול לבד זה פלא של ממש.
צילום מסך
הנה. אני אספר לכם על הסרטון האחרון שצילמתי. זו שעת ערב. המטבח מואר באור עייף וצהבהב. חיה יושבת על כיסא האוכל, עם סינר ירוק ובוהק. על המגש מונחות חתיכות ברוקולי, פשטידת תירס שסבתא הכינה ופיסות אבוקדו דקות. חיה מרוכזת ושקטה. היא תופסת חתיכה קטנה של ברוקולי ביד ימין, מתבוננת בו וממוללת אותו בעדינות. היא מותחת את היד ומרימה את הברוקולי, ואז מורידה אותה ומסתכלת עליו שוב. מסתכלת עליו באמת. אף אחד בעולם הזה לא מסתכל ככה על ברוקולי. אף אחד לא מסתכל ככה על כלום.
אחר כך היא מרימה ביד השנייה חתיכה של פשטידה. היא מועכת אותה בהנאה ומגירה ממנה מיצים נפלאים. במשך כמה שניות היא יושבת ככה, בדממה, עם ברוקולי ביד אחת ופשטידה ביד שנייה. מועכת ומתבוננת ומריחה ומהנהנת ומתלבטת. אחר כך היא מכניסה את הפשטידה לפה. דווקא את הפשטידה. בתנועה איטית ומבולבלת. היא סוגרת עליה את השפתיים ומתחילה למצוץ אותה בהתלהבות. היא טועמת אותה ופוערת עיניים. כמו מישהי שלא אכלה אף פעם פשטידה כזאת. היא מתגרגרת ויונקת ובולעת. והכול בהתלהבות. בריכוז מוחלט. ועם ברוקולי מעוך ביד השנייה.
וככה זה נמשך. דקות ארוכות. חיה מתפלשת במזון הטוב. מועכת אותו, מערסלת אותו, מתמרחת בו, דוחפת אותו לפה, ואז מוצצת בהתלהבות את לשדו הנימוח. וכשהיא אוכלת לא אכפת לה מכלום. היא בריכוז מוחלט. היא לא רואה כלום ולא שומעת כלום. הטעמים עוטפים אותה. היא לא צריכה פירור אחד של מלח כדי לחגוג אותם. היא אוכלת. אוכלת באמת. היא כל כך אוכלת. היא הכי אוכלת. אף אחד בעולם הזה לא אוכל ככה.
וזאת האמת. מאז שהתחלתי להתבונן ולצלם את חיה כשהיא אוכלת, אני מתוסכל מהדרך שבה אני מתייחס למזון. אני יושב מול הלפטופ עם קערה ענקית של סלט, ובלי להתיק את המבט מהיוטיוב, דוחף כף ועוד כף לגרון. טוחן את הכול במהירות. ואז בולע. בלי להרגיש כלום. בלי לראות כלום. בלי להריח כלום. פעם בכמה שבועות אני יוצא למסעדה, מזמין לי מנה מפנקת, ממתין וממתין לבואה, ואז, כשהיא כבר מולי, במקום להתפלש בה, במקום לתחוב בה את הפרצוף ולנהום אותה, אני נועץ בה מזלגות משוננים מפלדת אל חלד, ואז תוחב אותם בפה העיוור שלי, ומהמהם, זה טעים מאוד. באמת טעים מאוד. אחר כך אני מנגב את השפתיים עם המפית. בלי לטעום כלום. בלי להרגיש כלום. בלי לדעת מהו אוכל בכלל.
עד שבוקר אחד, ממש לפני כמה ימים, החלטתי לעשות מעשה. חיה הייתה בגן. שירה הייתה בעבודה. ואני הייתי במטבח, לבדי, והכנתי לי ארוחת בוקר. חביתה. ועגבנייה חתוכה. וטחינה. ושתי פרוסות לחם. אחר כך, כשכל האוכל כבר היה על הצלחת, סגרתי את החלונות, והתחלתי לגעת בו. מעכתי את החביתה ביד אחת, וסחטתי את העגבניות הלחות ביד השנייה. החביתה הייתה רותחת ורכה. והעגבנייה הייתה קרה ועסיסית. זה היה כל כך נפלא ומוזר. הכנסתי את החביתה לפה. עצמתי עיניים. פוררתי אותה עם הלשון שלי. מצצתי אותה באיטיות, וחשבתי, אני בן שלושים, וזאת הפעם הראשונה שאני אוכל חביתה.
אחר כך המשכתי לאכול. המשכתי ל־א־כ־ו־ל. עם הידיים. עם העיניים. עם הלשון והשיניים. מרחתי ומעכתי ומחיתי וינקתי והסנפתי וליקקתי ובלעתי. אכלתי אכלתי אכלתי. הרגשתי הכול. טעמתי הכול. החולצה שלי התלכלכה ממיץ אדום, והזיפים שלי היו דביקים מפירורים של חביתה, והציפורניים שלי התמלאו בטחינה. אבל אכלתי. אכלתי, על אמת. כמו בן אדם שאוכל בפעם הראשונה. אכלתי כל כך. אכלתי עד הסוף. הכי אכלתי. אכלתי כמו תינוקת מאושרת. אכלתי, עד ששבעתי. וכשסיימתי לאכול, הייתי מצחין ומטונף ועלוב ומאושר. הייתי מאושר כי הלב שלי התעורר.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם