בין תרבות ישראל לתרבות יוון
לצד יחסי השלילה והביטול אימצו חכמינו עקרונות מהפילוסופיה היוונית אל תוך העולם היהודי. בחנוכה דהיום יש לתרגם את ההתמודדות הזו אל עולם המוסר המערבי
המונח "יוון" משמש בדרך כלל בשתי משמעויות. אחת מכוונת ליוון הקלאסית, ובעיקר לאריסטו ולאפלטון, תוך הדגשת ההבחנה בין משנתם ובין תורת האומה הישראלית, כשהמאבק נגדה הוא חלק מהתביעה כי לימוד התורה יהיה כולו "על טהרת הקודש". שנייה, הנפוצה יותר, מכוונת למעשה ל"יוון" כביטוי להלניזם, שהוא תוצאות מפגשה של תרבות יוון הקלאסית עם תרבות המזרח, והיא זו שעמדה במוקד אירועי חנוכה. בין כך ובין כך אנו למדים כי מאבק נצחי בין הציוויליזציות היהודית והיוונית קיימת, ואף שהתרבות היוונית פשטה צורה ולבשה צורה – מדובר במאבק מהותי, המתבטא היום ביחס בינינו ובין תרבות המערב.
עמדת המאבק והשוני התרבותי נכונה היא, וזו אכן גם משמעותם העמוקה של החגים בכלל – החייאת העבר בזיכרון ההווה והתמודדות עם שאלות ההווה לאור הזיכרון ההיסטורי העמוק. אולם לא יהיה זה נכון להתעלם גם מהסתעפויות של מאבק זה. כל אימת שמתרחש מאבק בין שתי תפיסות רוחניות, נולדת גם השפעה הדדית בין שתיהן מעצם ההתייחסויות לתרבות האחרת והזרה. דוגמאות לדבר: המאבק בין החסידות למתנגדות הביא בכנפו גם אימוץ משמעותי ביותר של אורחות החסידות לתוך העולם המתנגדי; העולם החרדי בימינו אינו שם לב מה רבים מרכיבי הציונות המחלחלים לתוכו, ובאופן פרדוקסלי דווקא מתוך ההתמודדות עם התנועה הציונית, וישנן עוד דוגמאות רבות אחרות. כך גם אירע ליוון העתיקה ולמגע שבינינו ובינה.
מעבר לזה, ראשוני ספרד לא חשו כל עיכוב בציטוט חכמי יוון העתיקה, בלימוד מהם ובקריאת התורה בדרכם. באופן מודע לחלוטין הם ראו בפילוסופיה היוונית את אחד מגולות הכותרת של ההישגים האנושיים, הודו לריבונו של עולם עליה והשתמשו בה כדי לקרוא את התורה כראוי. הם ציטטו פעמים
דרך זו של ראשוני ספרד הולידה בעקבותיה, כמובן, מחלוקת גדולה. ההולכים בדרך זו ראו בכך את רוממותה של התורה, וההתאמה שבין התורה ובין הקריאה הפילוסופית שלה נראתה בעיניהם כגולת הכותרת של קידוש השם. הרמב"ם ציטט לא אחת את הפסוק "ושמרתם ועשיתם כי היא חוכמתכם ובינתכם לעיני העמים, אשר ישמעון את כל החוקים האלה ואמרו רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה", כדי להוכיח כי התורה עומדת בקריטריונים שכליים אוניברסליים. אין התורה יכולה להבטיח כי הגויים יגיבו לדברי התורה בדרך זו אלא אם היא מיוסדת על עקרונות הנוגעים לכושר השיפוט שלהם, שכן זה הכלי שאיתו הם שופטים את דברי התורה הזו. לעומתם טענו ראשונים אחרים כי בדרך זו אנו כופפים למעשה את התורה לקריאה הפילוסופית, ומשעבדים את תורת משה ל"פילוסופיה הארורה".
כל אלה נושאים שראוי לעסוק בהם בחנוכה, ורבים אכן עושים זאת. אולם נראה לי כי האתגר העומד בפנינו בעת הזו אינו רק לשוב על הראשונות אלא להמשיך את הדיון הזה לימינו אנו. את הטענה הזו טען הראי"ה זצ"ל בספרו 'לנבוכי הדור', שעדיין לא פורסם:
כדי להניח מקום אל דרישת הצדק והיושר שנוכל לזכות על ידה את כל בני עמנו לשוב בתשובה שלמה לתורת השם יתברך ושלמות שמירת ברית השם אשר עמנו, עלינו לסקל את דרך הדרישה הטבעית מכל אבני הנגף שיכולות להימצא באופן הציורים של היושר הטבעי עם הסכמת דרכי התורה, והוא על ידי מה שנבאר יפה את המושגים שנראים כסותרים את חוקי המוסר הטבעיים מפני הבנה בלתי שלמה בתורה, כמו שהשתדלו הראשונים ז"ל להתאים דרישת הפילוסופיה אל התורה בכל האפשר (סוף פרק ג').
הראי"ה מנתח היטב את העובדה כי אחד המחסומים הגדולים העומדים בפני ההתקשרות לתורה הוא הסוגיה המוסרית. הרבה מאוד מסיפוריה וממצוותיה של התורה נראים כלא־מוסריים בעיני בשר ודם. מבין האפשרויות השונות להגיב למציאות הזו לא בחר הרב קוק בזו המקובלת על רבים - שלילת הרעיון של יסודות מוסריים טבעיים, בטיעון שהמוסר כולו הוא חברתי בלבד, כשהראיה לכך היא העובדה שהעקרונות המוסריים משתנים מדור לדור ומחברה לחברה. תפיסת עולמו, שיסודותיה בדברי אבותינו, היא שישנם עקרונות מוסריים שאינם משתנים לעולם, וביניהם: השבת טובה תחת טובה; "הגוי גם צדיק תהרוג"; "האיש אחד יחטא ועל כל העדה תקצוף" וכדומה.
היות שכך, קיומו של מוסר אנושי טבעי שכזה והמקום שהוא תופס כיום בעולמנו אליבא דהראי"ה מחייבים אותנו ללכת בעקבות הראשונים, ולפתוח בפרויקט הגדול של קריאת התורה בשפה מוסרית. אין הכוונה לאפולוגטיקה אלא להתמודדות כבדת ראש עם סוגיות רבות בתורה.
אפשר להאזין בקשב לביקורת המוסרית של התורה עצמה; למשמעויות של הדיון המוסרי שכביכול מתנהל בין אדם לא־לוהיו פעמים רבות בתורה; למשקל הגדול שהתורה נותנת לטיעונים המוסריים שלה עצמה. אפשר לראות הופעות מוסריות גם בהתנהגותם של אומות העולם וגיבורים שאינם בני ברית, ולא לטעון כי דברי אברהם אבינו "רק אין יראת א־לוהים במקום הזה והרגוני על דבר אשתי" מוכיחים שאין מוסר אצל הגויים (יש לשים לב שהקב"ה עצמו מעיד בפרשה זו כי אבימלך פעל בתום לבבו – ולוואי ויעידו עלינו כך), ועוד ועוד. קריאה זו תשפיע בוודאי גם על אורחות ההתנהלות שלנו כיום, כמבררים מהו אותו מוסר שאנו מחויבים בו, וכיצד אנו קרואים לעשות את העולם מוסרי יותר וצודק יותר.
זהו פרויקט לא פשוט, שמעלה אינספור שאלות, הדומות לחלוטין לאותן שאלות שעִמן התמודדו הראשונים עצמם, שעיקרן: כיצד מבחינים בין קריאה פילוסופית של התורה ובין הכפפת התורה לפילוסופיה, ועיוותה המוחלט. כאמור, סוגיה זו עלתה פעמים רבות בדברי הראשונים, והביאה לקרע גדול, להחרמות ונידויים ושרפת ספרים, שכן מתיחת קו הגבול באופן מדויק מסובכת מאוד. דברים דומים ניתן לומר על הקריאה המוסרית של התורה, ועל הזהירות שלא להכפיף את התורה לדבר מה שהוא מחוצה לה, ובעיקר לעקרונות מוסר שכלל אינם "מוסר טבעי" אלא תוצר של תרבויות אחרות, נצרות וכדומה. מאידך גיסא, התעלמות מהקריאה המוסרית עלולה לעוות את דבר השם, ולהביא אותו לעשיית רשע ועוול במקום ל"ונברכו בך כל משפחות האדמה", ובוודאי שהיא גם אחד הגורמים העיקריים להרחקת עם ישראל מהתורה.
תמונה מלאה של חנוכה היא אפוא זו: המאבק שבין עם ישראל לתרבות יוון שריר וקיים, אולם מאבק זה מחייב אותנו לדייק: מהי אותה תרבות ישראל שאנו באים בשמה? מהי אותה תרבות יוון שאנו נאבקים נגדה? ולא פחות מכך: מה במשך הדורות חדל להיות נושא למאבק והפך להיות נושא לאימוץ, ועוד יותר מכך – מה אנו צריכים לעשות היום לאור דרכם של הראשונים. אמונתי העמוקה היא שמהות חגיגת חג החנוכה היא עיסוק מתמיד בשאלות אלו, ובסופו של דבר נצא עשירים יותר ומוסריים יותר מדרך זו.
נא להמתין לטעינת התגובות
