למה אני חוגג את תשעה באב
"אני מוצא מקום לחבריי החילונים והחרדים, המתנחלים ומתנגדיהם, אחיי בישראל ובתפוצות. אני לא מנסה לפשר ביניהם, אחגוג את תשעה באב כדי לקבל את הדרך השונה שבה הם חושבים, ואלמד ממנה". דב אלבוים על ט' באב שלו
שתי תעניות בלבד אני מקפיד לשמר באורח חיי: תשעה באב ויום הכיפורים, ואת שתיהן אני משמר מסיבות הפוכות לגמרי. את יום הכיפורים אני מכבד בצום ובתענית לא רק כי היום הזה הוא חלק בסיסי מתעודת הזהות שלי כיהודי. את יום הכיפורים אני שומר בצום ובתענית כי אני מבין אותו כיום עמוק של התכנסות ברוח, של חשבון נפש, סליחה ומחילה. לעומת זאת, הצורך שעולה בי כל שנה מחדש לשמר את תשעה באב לחלוטין איננו ברור לי. תשעה באב הוא צום קשה - ימי הקיץ ארוכים עכשיו מאוד - וגם התכנים שלו כבדים, אפלים, ללא שום הוד והדר.
אני זוכר בילדותי רגע של תדהמה עמוקה כאשר נוכחתי שאבי איננו הולך להתרחץ ולהחליף את בגדי העבודה השחוקים שלו לקראת כניסת הצום. לא הבנתי איך יכול להיות צום שאיננו חג. יש אפילו רבים מהצמים שנוהגים לעבוד ולהמשיך את ענייני החולין שלהם לתוך הצום. תשעה באב הוא יום שבו נחווה חורבן במלוא עוזו: צרוב שמש, קשה וחסר נחמה.
אבל מה לנו ולחורבן הזה? מה אכפת לי בכלל שפעם, בעבר הרחוק, ירושלים חרבה? הרי כיום ירושלים כבר בנויה כל כך, שאפילו כבר לא נותרו הרים סביב לה. ירושלים כיום היא ענקית, יפהפייה, משוש כל הארץ, תיירים נוהרים אליה מכל קצוות תבל. איך אפשר להתאבל כיום על החורבן מבלי שנרגיש שקר בנפשנו? ואם יש כאלה שלמרות בניינה של ירושלים עדיין חולמים על בניין בית המקדש וחידוש פולחן הקרבנות – בסודם אל תבוא נפשי. מוטב שלא אכתוב כאן מה אני חושב עליהם.
אז על מה אני צם? על קמצא ובר קמצא? אף פעם לא הצלחתי להבין את המסר של האגדה התלמודית הזו: שליחו של אחד ממכובדי ירושלים טועה ומזמין לסעודת אדונו את יריבו המר בר קמצא במקום את אוהבו קמצא. בר קמצא המוחמא מחליט להגיע לסעודה, אך לאחר שהתיישב מגיע המארח ודורש ממנו לקום משולחן המסובים ולעזוב. בר קמצא הנבוך מציע לשלם את כל העלות של הסעודה, אך בעל הבית מסרב ומגרש אותו לעיני כל המוזמנים, ביניהם חכמים ורבנים.
כתוצאה מכך הולך בר קמצא אל השלטונות הרומיים וטופל על ההנהגה היהודית בירושלים עלילת מרד. לא ברור לי מדוע הסיפור הזה מסמל את הביטוי שנאת חינם. ואולי הייתה לשנאה זו סיבה מוצדקת? ולמה בכלל אנו מאשימים תמיד את המארח - האם אין לאדם זכות שלא לראות את פרצוף אויבו ביום שמחתו? ואם בר קמצא רוצה בדיוק להשלים – שיבקש סליחה ומחילה בפומבי ולא רק יציע לשלם את דמי הסעודה.
גרסה נפוצה אחרת בתלמוד מדברת על כך שירושלים חרבה על שנאת חינם, ומן הסתם הכוונה לעוינות הרבה ששררה בין הכיתות השונות של ירושלים: צדוקים, פרושים, קנאים, סיקריקים, נוצרים ועוד ועוד. ולמה זו נקראת שנאת חינם? הייתה כאן יריבות על עניינים עקרוניים מאוד כמו סוגיית התורה שבכתב ושאלת ההמשכיות שלה בתורה שבעל פה, אליטיזם מול תנועות עממיות, חידוש מול שימור, עולם הבא מול עולם הזה, נושאים רבים ועקרוניים שברומו של עולם. האם התרבות היהודית איננה זו שדווקא מעלה על נס את הוויכוח? לאן הייתה מגיעה התרבות היהודית ללא תרבות המחלוקת שבה?
בתשעה באב של השנה לא אצום כדי להתאבל, אלא כדי לחגוג, כדי להתעמק ולהתרכז בערכי הסובלנות שיש בתרבות היהודית. כי הבעיה היא לא במחלוקת האהובה כל כך על התרבות היהודית, אלא בשנאה שנלווית אליה לפעמים. מחלוקת ללא סובלנות היא שנאת חינם. אין לה סיבה. אין לה ערך. אין לה טעם. תשעה באב הוא החורבן והשברים שנבעים בין רגע המחלוקת לרגע של שנאה. הרגע הזה שבו אתה כל כך משוכנע בצדקתך וחולק על חברך, עד שאתה לא מוכן לסבול את נוכחותו שנתפסת בעיניך כשקרית, רעה וגורמת לחורבן. בתווך הזה מתחולל לו צום תשעה באב. חלל של השהיה, מרווח של שתיקה, הפסקה בין המחלוקת לשנאה.
אני אצום השנה את תשעה באב כדי לחגוג סובלנות. סובלנות מלשון נשיאת משא, מלשון הכלה, כמו שאמרו חכמי המדרש על ההקבלה בין הנפש האנושית לאלוהים, "כפי שהנפש סובלת את הגוף - כך הקדוש ברוך הוא סובל את עולמו". סובל במובן הזה הוא מונח פנימי. הפנימיות הופכת להיות זו שנושאת ומאפשרת את החיצוניות. היותו של האל נוכח בתוך העולם מאפשר את קיומו. כך גם היותה של הנפש פנימית לגוף מאפשר את קיומו.
סובלנות במובן זה היא היכולת להכיר את החלקים השונים שבתוכנו, להבין את המורכבות העדינה שביניהם ולמצוא את האיזונים הנכונים. סובלנות איננה פשרה אלא יכולת הכלה רחבה מאוד, שיודעת כי ללא יכולת ההפנמה של תפיסות שונות וכיוונים מנוגדים לא תיתכן תסיסה וחיוניות תרבותית. דברים אלו נכונים לכל תרבות, כנראה, אך עוד יותר לתרבות היהודית המתחדשת בימינו במדינת ישראל.
בדרך הזו אני מוצא מקום לדודיי וסבותיי שהיו לוחמים עיקשים נגד הציונות המדינית החילונית. אני גם מוצא מקום לדודיי החילוניים והחלוצים, לחבריי החילונים והחרדים, המתנחלים ומתנגדיהם, אחיי היהודים הישראלים ואחיי שבתפוצת העולם, ליטאים וחסידים. אני לא מנסה לפשר ביניהם או להחניף אליהם כדי שיקבלו אותי כולם. אינני מאמין בפשרות עלובות. עלובה היא הפשרה לחיות באופן חשיבה אחד בלבד. אחגוג את תשעה באב כדי להעלות על נס את הדרך שבה אתה מנסה לחשוב ולהוקיר את כל המחשבות השונות כולן, להכיר אותן היטב אחת לאחת וללמוד מהן את מה שאפשר. שווה לצום יום אחד ארוך בקיץ חם כדי ללמוד מחדש איך נבנית תרבות איתנה וחיונית לאורך זמן.
רוצים לקבל בחינם שני גיליונות סוף שבוע של מקור ראשון? לחצו כאן היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
