הורים, הגיע הזמן לדבר על חינוך
נכון שזה הנושא המשעמם והנדוש ביותר בעולם. נכון שאנשים מעדיפים לדבר על מערכת החינוך המקולקלת. מתי דיברנו על חינוך ממש – הדבר הזה שהורים אמורים לעשות עם ילדיהם? / דב אלבוים
יש הרבה מה ללמוד בחופש הגדול. מתישהו במהלך החופש הגדול והארוך הזה אתה מבין שהגיע הזמן לחשוב על חינוך. אין מה לעשות.
נכון שזה אולי הנושא המשעמם והנדוש ביותר בעולם. נכון שאנשים בדרך כלל שונאים לדבר על זה, ואם הם מוכרחים, אז הם מעדיפים לדבר על מערכת החינוך, לתאר עד כמה היא מקולקלת, עד כמה המורים בינוניים במקרה הטוב, וגרועים ממש ומזיקים לגמרי במקרה הגרוע. הכול נכון, ועדיין – מתי דיברנו לאחרונה על חינוך ממש – הדבר הזה שהורים אמורים לעשות עם ילדיהם, על פעולת החינוך עצמה, על התהליך היסודי הזה שעומד בבסיס חיי האדם והתרבות האנושית?
החברה המודרנית הגדילה לעשות והפכה את החינוך ל"חובה". הווה אומר, נטלה מאיתנו גם את הבחירה החופשית שהייתה תמיד קיימת בשאלת החינוך והעבירה אותו לסמכות המדינה והמוסדות החברתיים.
אבל בחופש הגדול, כאשר אתה עומד נדהם מול היכולת של גורי האדם שלא לעשות עם עצמם כלום ולהעדיף להשתעמם עד ששרירי הבטלה כבר זבים דם, אתה מבין שבסופו של דבר – לא יעזור כלום: כל הריצות האלה בבוקר לבית הספר, להכין לילדים סנדוויצ'ים, להסיע אותם בזמן, להגיע לימי הורים, להתכונן איתם למבחנים, לעזור להם לכתוב עבודות, לשוחח איתם בפרצוף חמור על הציונים בתעודה, כל זה בכלל לא קשור לחינוך. חינוך זה מה שקורה כאשר אתה שוהה ביחד עם ילדיך זמן ארוך די הצורך וצריך להוות מודל לאיך לחיות את החיים.
חינוך זה ללמד מה אתה עושה כדי להשיג את מה שאתה רוצה, מה אתה עושה כשמשעמם, מה אתה לא עושה גם כשהלחצים מסביב חזקים, מה אתה דורש מעצמך, ומה אתה דורש מאחרים. חינוך אמיתי מצריך דוגמה אישית של אדם שלא מפסיק להתחנך בעצמו.
סדרת טלוויזיה חדשה הפציעה לאחרונה על המסך: "שטיסל". זירת הסדרה, ששמה כשם מוסד קולינרי חרדי ידוע, היא החברה החרדית הסגורה בירושלים. גיבורי הסדרה הם בני משפחת שטיסל, שבה האם הלכה לעולמה והותירה אחריה את שלום שטיסל האלמן (דובל'ה גליקמן), במקצועו מלמד לילדים בתלמוד-תורה, וגם את בנו עקיבא, רווק זקן (26) במונחים חרדיים. עקיבא שהשדכנים מדברים בו נכבדות מתאהב דווקא באמו של אחד מתלמידיו, אלמנה פעמיים (איילת זורר).
היוצרים, אורי אֵלון ויהונתן אינדורסקי, הצליחו לברוא בפעם הראשונה בטלוויזיה סביבה חרדית אותנטית שמדברת עברית חרדית נקייה, ללא הצרימות המביכות בתסריט ובתפאורה שהיו בעבר כל כך אופייניות לטיפול של הטלוויזיה והקולנוע הישראליים בחברה החרדית. העולם החרדי מוצג בסדרה הזו קרוב מאוד לכפי שהוא באמת: עולם שיש בו הרבה עדינות בחיי היום יום, אך עם זאת הוא מקיים מערכת שידוכים אלימה בדורסנותה, שבה זיווגו של אדם נקבע על ידי מסחר גס ותמחור היררכי של מעמדות שונים. כמה שווה בשוק השידוכים אישה גרושה? ואלמנה פעמיים? ועם ילד אחד?
בכל אופן, לא לקטרג על שיטת השידוכים החרדית יצאתי, שהרי ממנה אין לנו הרבה מה ללמוד והיא יוצרת עיוותים וצרות שלא כאן המקום לפרטם. כל מה שרציתי הוא לדבר על החינוך בחברה החרדית ועל מה שיש ללמוד ממנה בנושא בעקבות המקצוע שבו עוסקים שני הגיבורים הגבריים של הסדרה. שלום ועקיבא שטיסל, האב ובנו, שניהם עוסקים בחינוך ילדים וגם מחנכים לאורך הסדרה זה את זה. באחת הסצנות הראשונות מלמד האב את בנו כיצד להעניש ילדים סוררים בסטירת לחי – להירגע לפני כן, כדי שלא לעשות את זה מתוך כעס, ורק אחר כך לומר בקול לעצמך "הריני מתכוון לקיים מצוות חינוך". אינני ממליץ על סטירות כאמצעי חינוכי, כמובן, אבל שימו לב לגישה: חינוך הוא מצווה – לא צורך, לא חובת החוק של המדינה, לא מכשיר לגידול ילדים מוצלחים יותר. החינוך הוא מצווה שכל אדם שיש לו צאצאים מצווה עליה ואסור לו לחמוק ממנה.
הפיכת החינוך למצווה מן התורה ולערך החברתי החשוב ביותר היא ההישג הגדול ביותר של החברה החרדית. אם יש משהו שהחרדים באמת יכולים להיות גאים בו הוא יכולת החינוך וההורשה של דרכם לדורות הבאים. על הערכים והתכנים של החינוך הזה, כמובן, מצווה להתווכח. אבל ההורשה, יכולת המסירה לדורות הבאים, היא דבר שצריך לציין לשבח, ללמוד ממנו ולקדם אותו גם בחברה החופשית.
"חינוך טוב", ספרו החדש של נמרוד אלוני (סדרת קו-אדום, מכון מופ"ת והוצאת הקיבוץ המאוחד), הוא עוד אבן חשובה בניסיון ליצור חינוך חילוני ערכי ומשמעותי. אלוני מנסה להזכיר לנו את התקוות ההומניסטיות הגדולות שתולה החברה החופשית בתחום החינוך, החל מימי סוקרטס ואפלטון, המשך בהוגי הנאורות הגדולים מונטיין ופיקו דלה מירנדולה, וכלה בס' יזהר והרב יובל שרלו.
"חינוך טוב" ממשיך את האנתולוגיה הקודמת והמופתית של אלוני "כל שצריך להיות אדם" ומעמיק את המפעל של אלוני שמעז עדיין לדבר על חינוך בלהט של אדם מאמין. אינני יודע כיצד חינכו אותו הוריו, ראובן ז"ל ושולמית אלוני (חברת כנסת ויו"ר מרצ לשעבר), אך העובדה שהאם ושניים מבניה, דרור ונמרוד, הם כל אחד בדרכו שלו אנשי חינוך מובהקים, מעידה שמשהו שם עבד נכון. אלוני מזכיר לנו שחינוך טוב חייב ליצור אצל הנמענים שלו סקרנות ועניין, משמעות בחיים, הגינות והגשמה עצמית. אלוני מציג את הצורך לחנך בשלושה מוקדים: חינוך חווייתי לשמחה ומשמעות בחיים, חינוך לסטנדרטים גבוהים ואיכותיים וחינוך למוסר ודאגה לרווחתו וכבודו של האדם האחר. אלוני מזכיר לנו שמצוות החינוך חשובה מכדי שנשאיר אותה רק למורים.
רוצים לקבל בחינם שני גיליונות סוף שבוע של מקור ראשון? לחצו כאן היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
