מתי תהיה הלכה שאיננה באה לשעבד את האדם?
"מתי כבר יפסיקו אנשי הלכות השעבוד לחשוד באנשי הלכות החירות שהם סתם רוצים "לחפף", "לעשות לעצמם חיים קלים"?בואו נדמיין הלכה שבאה ממקור אחר, באה מאהבה" / דב אלבוים
הציונות הדתית סוערת בשל תופעת ה"מסמסים בשבת". מוספיו המוצלחים של העיתון "מקור ראשון" דיווחו על תופעה חדשה בחברה הדתית – צעירים וצעירות שמתירים לעצמם לסמס בשבת, למרות שההלכה הרבנית קבעה שהדבר אסור.
הדיווח עורר סערה: האם יש כאן מגזר חדש בציונות הדתית – אחד המחויב להלכה ושני שנאמנותו לצרכיו ודעתו האישית חזקות יותר מנאמנותו לפוסקי ההלכה? האם מדובר בכשל חינוכי חמור? האם זו סתם "חפיפניקיות" מהסוג הישן?
הקו הבולט של הדיון הערני והמרתק הזה הוא השיח שנוצר סביב דגם אחד של הלכה בלבד, כאשר השאלה היא האם אתה נאמן לו באופן מלא אם לאו. נראה לי שהכשל העיקרי בדיון הזה עד כה הוא ההנחה הזו בדיוק.
בואו נדמיין הלכה שבאה ממקור אחר לגמרי. ניצור הלכה שבאה מאהבה. ניצור הלכה שמטרתה לשרת את החירות באופן הנעלה ביותר. ולאורה של הלכה זו, הלכת החירות הזו, עבודת החירות הזו, היינו יוצרים את הדרך ההולכת את השבת. הלכה כזו לא הייתה שואלת האם הודעת סמס בשבת מותרת או אסורה.
היא הייתה שואלת: האם החיבור שנוצר בעזרת ההודעה הזו הוא חיבור של חירות או של שיעבוד? האם הוא נובע מחוסר היכולת של האדם להתנתק מהרשת הסובבת אותו בקוריה ובשעבודיה, או שההודעה באה לחבר בין בני אדם רחוקים פיזית, אך קרובים בלב ובתודעה? לפי זה, במקרה האחרון הלכת החירות תקבע שבכך שאני מעביר הודעה אני מקדם את מקומה של החירות בעולם, ועל כן הדבר מותר ואפילו מומלץ.
בקיצור: מתי כבר תהיה הלכה שאיננה באה למשמע ולשעבד את האדם? מתי כבר יפסיקו אנשי הלכות השעבוד לחשוד באנשי הלכות החירות שהם סתם רוצים "לחפף", "ליהנות מהחיים", "לעשות לעצמם חיים קלים"? האם לא ייתכן שהלכות החירות באות לעולם ממקום חדש שאיננו מונע רק מיצרים נמוכים וחייתיים (אם בכלל יש דבר כזה)?
כשהייתי בחור ישיבה, המילה אלול הייתה נצעקת במסדרונות ובבית המדרש כמו איזו יללה זאבית עתיקה. מזכירה לך כישלונות וחטאים, אמיתיים ודמיוניים, מאיימת עליך שהנה תכף אתה מובל ככבש לשחיטה בגלל טינופת חייך הבשריים.
הקדשתי לצעקה זו את ספרי הראשון "זמן אלול", רומן החניכה שלי - דם התמצית של הסופרים. ומאז, התהפך עליי אלול לגמרי. הוא חודש הסליחות והרחמים, אך אנו לא מבקשים בו סליחה מאלוהים, אלא מבני האדם. לא רחמים במובן של "באנו אליך דלים וריקים", או "חטאנו לפניך – רחם עלינו", אלא רחמים מלשון רחם.
אלול יכול לעטוף אותך ברחם של תהליך השינוי וההתפתחות. אלול הפך אצלי לריקוד דיאלוגי בין אדם לאדם ובין אדם לאלוהים, חודש שבו אנו נכנסים לרחם, ובו שנינו נולדים מחדש לקראת שנה נוספת של מערכת היחסים שלנו. אלול הוא חודש הנישואין, הנרמז לפי חכמי האגדה בראשי התיבות של אלול: אני לדודי ודודי לי.
אז מה אתה אומר על ההרשעה של הרב מוטי אלון? מה אתה אומר על הבושות של הנגיד המיועד פרופ' יעקב פרנקל? אני אומר: כמה חבל על כל כך הרבה כישרון ויכולות שהולכים לטמיון בשל הקושי שלנו לעשות תשובה. להכיר בטעותנו, להודות בה ואז לנסות לשנות ולהמתיק את הנזקים.
כי המילה "תשובה" זוכה בדרך כלל ליחסי ציבור רעים מאוד, בשל ההצמדה שלה לתיאור המעבר של אנשים מהעולם החופשי אל העולם של חובשי כיפה ושומרי הלכה. המילה "תשובה" נתפסת בטעות מתוך ניגודה כביכול, המילה "שאלה".
כביכול מי שהפך לדתי כבר יש לו תשובות לכל השאלות. אבל זו תפיסה צרה מאוד ואפילו ילדותית. כי תשובה היא מלשון "שיבה" – היכולת המופלאה של האדם לשוב אל מקומות ההחטאה שלו, להתגבר על הפחדנות שלו ולהתבונן בעיניים קרות על טעויותיו, להודות בהן ולנסות לתקנן. מהי תשובה? היכולת שלא נהיה היום מה שהיינו אתמול, אך לא מתוך התעלמות מיום האתמול, אלא מתוך שיבה אליו ותיקונו.
יכול להיות שגם בין אלו שהחליטו לעבור מאורח חיים חופשי לחיים הלכתיים יש שאכן עשו באמת תשובה, אבל זו לא מסקנה מתחייבת. תשובה היא תהליך אנושי מופלא שהחדירה התרבות היהודית לעולם והיא עומדת בבסיס כל השיטות והטכניקות המצויות היום לשינוי והתפתחות. המקורות היהודיים של הפסיכולוגיה מן הסוג הדינאמי (אסכולות שמאמינות ביכולת האדם להשתנות ולתקן) הם ברורים לגמרי.
יש ויכוחים רבים בעולם המחקר על התרומה האמיתית של התרבות היהודית לעולם. יש אומרים מונותיאיזם, יש אומרים מוסר וצדק חברתי. מבחינתי, יש שני דברים שאני די בטוח שהם הם המתנה היהודית לתרבות העולם: רעיון השבת ורעיון התשובה.
רוצים לקבל בחינם שני גיליונות סוף שבוע של מקור ראשון? לחצו כאן היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
