תהליכי פיוס: מתי איך ולמה צריך לבקש סליחה
"כשאתה בחו"ל אנשים כל הזמן מתנצלים: סורי, סורי. אבל אף אחד לא באמת מתכוון לזה. בארץ, אף אחד כמעט לא מתנצל. לעולם לא נכריז שהשני צודק" מדריך הסליחות של דב אלבוים
עוד מעט מגיע ראש השנה, ואחריו יום הכיפורים, וזהו זמן כמובן לחשבון נפש, בין אדם למקום ובין אדם לחברו. ואתה יודע שלגבי בין אדם למקום אין צורך בהכנות רבות מדי. ברגע שהבנת איפה הייתה הטעות, השגיאה, ההחטאה, אתה יכול מיד לתקן - המקום (האל, המרחב הרוחני שבתוכו אנו חיים) עומד וממתין לך שתתקן ותשתנה. אבל בין אדם לחברו – זהו תהליך שצריך זמן.
תהליכי פיוס משמעותיים בין אנשים דורשים אורך רוח וסבלנות ובדיקה מעמיקה של מה שהשתבש ביניהם. תמיד תמיד תהיה מחלוקת גרסאות ביניכם על הפרשנות לאותם אירועים, ואם אתה רוצה לתקן ולא לשקוע באותן ביצות, כדאי לברר מה בדיוק קרה, ואיך כל צד הבין זאת אחרת.
אחד מחכמי המשנה הגדולים, רבי אלעזר בן עזריה, קובע: "עבירות שבין אדם למקום - יום הכיפורים מכפר. עבירות שבין אדם לחברו – אין יום הכיפורים מכפר עד שירצה את חברו" (יומא, ח ט). חטאת לחברך – לקחת ממנו משהו שלא מגיע לך, אמרת עליו מילים רעות בפניו או אולי שלא בפניו, לא כיבדת אותו די הצורך, מדדת את הצרכים שלו על פי הצרכים שלך – על כל אלה אתה צריך "לרצות" אותו לפני יום הכיפורים, לגרום לו לרצות לסלוח לך.
איך אתה גורם למישהו לרצות לסלוח לך? אתה מוכיח לו שאתה רציני בבקשת הסליחה, ששמת לב, שלא תעשה את זה שוב, שאתה בעצם חבר טוב שמעד פה ושם, שסך כל הכוונות שלך הוא טוב.
אבל מה לעשות כאשר היחסים התדרדרו במדרון חלקלק של מעשים ומעשים שכנגד. אתה שכחת להזמין אותו לחתונה של בתך, ואז הוא כבר לא הזמין אותך בכוונה, ואתה עשית לו פרצוף כזה והוא עשה לך פרצוף אחר, ותוך כדי עשיית פרצופים וחשבונות אחד לשני, בעצם גיליתם שאתם לא כל כך רוצים להיות חברים זה של זה, ושהוא לא הסגנון שלך והשפה שלכם שונה והתרבות והנימוסים ועוד ועוד, ושבעצם מעולם לא ממש סבלת אותו, אלא שכנראה רק היה לך נוח להיות חבר שלו, בשל ענייני עסקים או עניינים משפחתיים.
מה אז? האם גם במצב שכזה עליך לרצות את חברך? ומה לעשות כאשר הוא ממש לא רוצה ש"תרצה" אותו, כי אין לו ממש סבלנות שתגרור אותו לכל אי הנעימויות שבשיחה מלב אל לב, ומה שהיה שם ומה שעשיתם זה לזה. הוא היה רוצה לחתוך וזהו – לא להתראות ולא לדבר יותר. האם בכל מקרה יש לי אחריות "לרצות" את חברי, או שהאחריות עלי רק כשאני יודע שאני זה שפגעתי בו ראשונה? האם עלי לרצות את חברי גם כאשר איני רוצה להיות חבר שלו?
אחטא ואשוב. ספר שיריה המשובח של רוחמה וייס יוצא עכשיו לאור (הקיבוץ המאוחד – סדרת ריתמוס לשירה), ובו שירים ישרים, כנים, ללא התחכמויות ופתלתולי שפה מיותרים. "אחטא ואשוב" שמו, על שם אותה משנה שציטטתי קודם – משנה ח'ט'[א] במסכת יום הכיפורים שנפתחת במילים האלה: "האומר אחטא ואשוב – אין מספיקין בידו לעשות תשובה".
זאת אומרת, מי שבונה כל השנה על כך שישוב מחטאיו בערב יום הכיפורים ובכך יתקן את כישלונותיו עד לשנה הבאה, מן השמים כבר ידאגו לכך שלא יזכה להגיע לרגע התשובה, ולכן גם לא יגיע לרגע שבו יכופרו חטאיו. אבל רוחמה וייס חולקת על דברי המשנה הזו: "אהובי/ הלכתי לרגע/ כי סגרו עליי קירות הבית/ כי הוחנקתי עד מאוד/ ממשא הטוב./ הלכתי רק לרגע/ אחטא/ ואשוב".
ועוד כותבת שם רוחמה וייס: "אהובי/ אל תלך לבלי שוב./ למד את שפתיך/ לומר לשפתיי/ אחטא/ ואשוב". כי זה כל כך אנושי ונכון, שהאומר כל הזמן אחטא ואשוב "הוא אדם ישר" (שם, 52). שהרי אנחנו אוהבים לחטוא ולשוב, לחטוא ולשוב ולפעמים לא מספיקים לעשות תשובה. ולכן אפילו עדיף שנחטא כמו שצריך ולא בהפסקות של חרטה: "אל תיתן חטאיך לשיעורין/ בחר חטא מוחלט/ חטא שצריך לחטא/ שצריך לעבור עליו/ חטא שבא להלום בהתהוות./ ובחר גם חטא אחר/ לעבור עליו מבלי משים (שם, 54)".
כשאתה פוגש אנשים בחו"ל הם כל הזמן מתנצלים: סורי, סורי, אבל אף אחד מהם לא באמת מתכוון לזה. אתה מרגיש שאנשים לוקחים על עצמם אחריות למעשיהם רק מן הפה ולחוץ ועל כן לא עוברים תהליך של תשובה. ולחלופין, אתה פוגש אנשים שההתנצלות היא חלק ממערכת של האשמה עצמית אוטומטית: סורי - אני מצטער. הווה אומר, אני שרוי בצער ובכך אני אמור לכפר על הצער שגרמתי לך.
בארץ, לעומת זאת, אף אחד כמעט לא מתנצל. תמיד תשמע סוללה של תירוצים – זה לא אני... זה בגלל... זה אף פעם לא קורה לי... ואולי הישראלים לא יודעים להצטער ולהתנצל בשל היותם מעמיקים בהלכות תשובה? כי הם יודעים שלא די בצער אמפתי, שהחרטה והתשובה אמורות להוביל בעצם ללקיחת אחריות אישית על מה שנעשה. לקיחת אחריות? אישית? השתגעת?! בסוף אני עוד אצטרך לומר שהשני צודק! אין סיכוי.
לעולם לא ניקח אחריות. לעולם לא נכריז שהשני צודק. לעולם לא נבקש סליחה. כמה קשה לומר את המילה של דוד המלך: "חטאתי". רק בגלל זה הוא "חי, חי וקיים". לפעמים אתה אומר פעם אחת מילה אחת – חטאתי, ומיד קנית את עולמך לדורי דורות בשעה אחת.
המאמר התפרסם במגזין ערב שבת. לתגובות: dovelbaumsite@gmail.com
רוצים לקבל בחינם שני גיליונות סוף שבוע של מקור ראשון? לחצו כאן היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
