ראש השנה: לא רק לראש. גם לזנב
מדוע עלינו להתחייב להיות ראש ולא זנב למשך כל השנה? האם יש כאן קריאה להיות תמיד מאלו שצועדים בראש? האם זה אומר שאדם חייב להיות מהמובילים ומבעלי השליטה? כמו שהראש שולט על כל האיברים בגוף, כך אנו מקווים שלא נהיה מאלה שמקבלים את הפקודות אלא מאלה ששולטים באחרים
אבל אין טעם לעורר שוב את הוויכוח הזה שפילג את קהילות ישראל דורות על דורות. כי בין כך או כך, הקמפיין נגד הזנב נחרת לנו בתודעה ואנו רואים בזנב סימן לחלק שולי ופחות בגוף הדג או בעל החיים האחר שאנו אוכלים. זו הסיבה לכך שתמיד כשחמותי היקרה שואלת אותי איזה חלק מהדג אני מעדיף לקבל, אענה תמיד שאני מעדיף את האמצע. גם יש מה לאכול וגם לא נתקעתי עם הזנב. בעוד היא, לעומת זאת, תמיד תעדיף את הראש, זה שמאפשר לה את מימוש התרגיל האקרובטי האהוב בין המומחים - ניקוי ראש דג באמצעות סכין ומזלג בלבד.
אבל מה באמת המקור לסימנים השונים שנוהגים בקהילות שונות לאכול בראש השנה – הראש והתפוח-בדבש והקרא והסילקא והכרתי? מה מקורם של כל אותם סימנים שאמורים לסמן לנו משהו, אבל אי שם בדרך המפתח לעולמם כבר אבד? התלמוד מספר שהמקור לכל מנהג הסימנים נעוץ באמורא הבבלי אביי, שלמד פעם במשנה קדומה על טקס ההמלכה של מלך חדש בישראל, שאותו צריך לקיים ליד מקור של מים חיים, כדי שיימשכו ויתגברו ימי מלכותו של אותו מלך כמי המעיין. מדברי הטקסט הקדום הזה מסיק אביי שכנראה יש משהו בסימנים, ולכן כדאי ליצור סימנים חיוביים בראש השנה.
מאגיה סימפתטית. לאמורא אביי, כך מסתבר, הייתה חיבה עזה למאגיה סימפתטית, שיטה מאגית קדומה שהייתה נפוצה בכל העולם העתיק. במאגיה מסוג זה יש משמעות לפעולות או חומרים שנמצאים בקרבתנו ברגעים של שינוי והתחדשות. הסימפתיה, הקִרבה והדומות, שבין אדם ברגע חשוב של חייו ובין חפץ שמלווה בפעולה כלשהי מצמידה את אופי החפץ והפעולה לאדם. כך למשל ממליצה ההלכה שלא לישון בראש השנה בשעות היום כדי שהמזל שלנו לא יישן במשך השנה כולה, ומאותה סיבה יש שמקפידים שלא לאכול בראש השנה מאכלים חריפים או מרים וכן הלאה. אך בעוד רוב המסבים לשולחן החג נוהגים להדר מאוד במנהג הסימנים ואף מתחרים ביניהם למי יש יותר סימנים על השולחן, כבר שנים רבות שאני מסרב לקבל עליי את רוע הגזֵרה ולאכול את הראש.
בני משפחתי הירושלמים חובבי הסגולות והאמונות הטפלות אמנם מזהירים אותי תמיד שאסור להסתבך עם סגולות וסימנים קדומים שהוריש לנו האמורא הבבלי אביי, אבל הרי עליי ועל שכמותי כבר נאמר במשנה: "שנה ופירש – קשה מכולן". אז אני ממשיך להתעקש.
כי מדוע עלינו להתחייב להיות ראש ולא זנב למשך כל השנה? האם יש כאן קריאה להיות תמיד מאלו שצועדים בראש? האם זה אומר שאדם חייב להיות מהמובילים ומבעלי השליטה? כמו שהראש שולט על כל האיברים בגוף, כך אנו מקווים שלא נהיה מאלה שמקבלים את הפקודות אלא מאלה ששולטים באחרים. אנו מעדיפים שליטה על נשלטות, כוח על חולשה. והרי הרבה מאוד מבעיותינו נגרמות בדיוק בשל כך – הרצון העיוור והאווילי לומר תמיד את המילה האחרונה, לא לצאת פראיירים, שלא יגידו לנו אף פעם מה לעשות. מאז יציאת מצרים ועד היום אנו רצים באיזה מרוץ בלתי פוסק של חוסר משמעת, הקשיית עורף
וחוסר מוכנות לקבל עלינו עול של הנהגה וריבונות. במובנים רבים, הניסיון שלנו לרפא את פצעי עבדות מצרים ואת כאבי הגלות בכך שהפכנו להיות בעלי השליטה והעוצמה הנוקמת רק ממשיך לגרור אותנו לתוך תהומות נוספים של כאב ושנאה.
גם וגם. כמובן שמול זה יטענו מתנגדי הזנב לאמור: אז מה אתה רוצה – זנב שמכשכש בכלב? כן. לפעמים טוב שהזנב מכשכש בכלב, שהרי הזנב הוא כלי תקשורת מובהק להבעת ידידות ושמחה, שלא לדבר על הגמישות המופלאה והעוצמה השקטה שמסתתרת באיבר הפלאי הזה. האם ראיתם פעם דג מתקדם במים ללא הזנב? האם ראיתם פעם מטוס מנווט את דרכו בשמים ללא זנב? אסתכן ואומר בהכללה - אין חירות ללא זנבות!
ועוד הרבה יש לי לומר בשבחי הזנב, אבל זה חסר זיכוי - העוצמה המסורתית של המאגיה חזקה מכל דבר אחר. נראה אתכם משכנעים מישהו לומר בראש השנה "שנהיה לזנב ולא לראש". אני מוכן גם להסתפק בחצי הדרך: "שנהיה גם לראש וגם לזנב". ובעצם, תמיד הייתי איש של ראש וזנב. גם וגם. למה לנו שנה של דינים ומשפטים חתוכים של זה או זה?
שתהיה לנו שנה שיש בה שלמות – גם ראש וגם זנב, ושנדע להשתמש בשניהם בתבונה.
רוצים לקבל בחינם שני גיליונות סוף שבוע של מקור ראשון? לחצו כאן היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
