דבל'ה וטופל'ה: שמחת התורה של שלום עליכם

"כאז כן היום, עדיין נמצאת השליטה על ספרי התורה ושמחת התורה בידי בניהם של בעלי הכוח והשררה". דב אלבוים חוזר ל"הדגל", סיפורו הידוע של שלום עליכם

דב אלבוים | 25/9/2013 13:01 הוסף תגובה הדפס כתבה כתוב לעורך שלח לחבר
שמחת תורה עבורי הוא החג של טופל'ה טוטוריטו. עוד לפני שעמדתי על דעתי ונודע לי כי טופל'ה טוטוריטו הוא מן הסתם רק בדיה ספרותית של סופר היידיש הגדול שלום עליכם, ראיתי בטופל'ה את דמות הצל שלי-דמות של ילד תמים וישר דרך, בעל פגם בדיבור שבגללו אינו יכול להגות כראוי את האותיות קו"ף, כ"ף וגימ"ל, ובעקבותיו לועגים לו כל הילדים האחרים. לא שהייתי ילד בעל קושי בדיבור או כזה שמתקשה ביצירת חברים, כלל וכלל לא. אלא שדמותו של טופל'ה הייתה הדמות האפלה ששכנה בתוכי שנים רבות, הדמות הזו שבחלומותינו השחורים אנו הופכים להיות כמותה. זו הדמות שאנו מקווים שהיא מסתתרת בתוכנו בלי שאף אחד מבחין בה, אבל היא רק מחכה להזדמנות לפרוץ החוצה כאשר תיתלש המסכה שעטינו על פנינו.
 
דמותו של טופל'ה הייתה הדמות האפלה ששכנה בתוכי שנים רבות. שלום עליכם
דמותו של טופל'ה הייתה הדמות האפלה ששכנה בתוכי שנים רבות. שלום עליכם ללא


הפחד מטופל'ה טוטוריטו היה מתעורר בי בדרך כלל לקראת שמחת תורה, אז מישהו מבני המשפחה היה מוציא מהבוידעם את הסיפור הידוע של שלום עליכם ומיד היו כולם שמים לב לכך שהשם טופל'ה דומה בצליל לשם שלי בילדותי: דבל'ה. מאותו רגע ועד לאסרו חג סוכות הייתי מתכווץ ומשתדל להיעלם כל פעם שמישהו היה נזכר בסיפור הטראגי הזה. בחלומותי המסוייטים הייתי הופך לטופל'ה, בנם של קלמן, שמש בית הכנסת של הקצבים, וגיטל - אופת עוגיית ה"לייקח" של העיירה כתריאליבקה. כיוון שגם אני, כטופל'ה, גדלתי בעוני יחסי והוריי לא פינקו אותי במתנות, יכולתי להזדהות לחלוטין עם כאבו על כך שאין לו דגל יפה לרקוד איתו בשמחת תורה. בעוד שאני קיבלתי לכבוד החג דגל מעשה ידיה של אחותי הגדולה - דף בריסטול שעליו צוירו לוחות הברית וארבעת המינים, לכל חבריי היו ספרי תורה קטנים עשויים מנייר, עטופים במעיל מבד קטיפה ומלמלות זהובות שהעניקו תחושה של ספר תורה אמיתי. וכך, בעוד הם קופצים ומכרכרים עם אבותיהם שהחזיקו ספרי תורה ענקיים וכבדים, הייתי עומד בצד במבוכה ומסתכל ברוקדים שהותירו אותי עם הדגל האומלל שציירה אחותי.

סיפור שמחת תורה של טופל'ה טוטוריטו מאת שלום עליכם נגמר באופן טראגי. לאחר שטופל'ה מצליח בדי עמל לקושש רובל ורבע מדמי פורים, הוא מפריש חלק ממנו לטובת בני כיתתו, ובכסף שנותר הוא קונה לו סוף-סוף דגל מפואר ועליו תפוח אדום שבראשו נעוץ נר דולק. סוף-סוף טופל'ה יכול לרקוד בהקפות עם כולם כשווה בין שווים, אבל זו גם הסיבה שבן העשירים יואל'יק מקנא בו, מתקרב אליו בתואנת שווא וכביכול בטעות שורף לו את הדגל. "גוועלד, רבונו של עולם למה זה מגיע לי? מה פשעי ומה חטאתי? " צועק טופל'ה כלפי שמיים בסוף הסיפור. צערו של טופל'ה מפיל אותו למשכב, הוא חולה מאוד, קודח מחום ורואה בהזיותיו "חיות פרא מפחידות בדמות אנשים".

אני מניח שבימינו היו פותרים חלק מבעיותיו של טופל'ה בעזרת כמה מפגשים עם קלינאית תקשורת טובה. אבל בנוגע לשאר הבעיות - אלו רק החמירו מאז שנת 1900, השנה שבה כתב שלום עליכם את סיפורו של טופל'ה, תחת הכותרת "הדגל". כאז כן היום, עדיין נמצאת השליטה על ספרי התורה ושמחת התורה בידי בניהם של בעלי הכוח והשררה (ראו מקרה הבחירות האחרונות לרבנות הראשית לישראל). גם היום יש כאלה שמאיימים לשרוף את דגלו של מי שמעז לטעון שדגל התורה שלו יפה לא פחות מהדגלים שלהם. בני העשירים והמיוחסים עדיין משתררים ומתנשאים על בני העניים.

חיי העולם של התורה

"אבל מאחר שערב חג עכשיו, ובחג, ובפרט בשמחת תורה, צריך לשמוח, אני רוצה לסיים את הסיפור של הדגל בשמחה", כותב שלום עליכם בסוף הסיפור, ולכן אף אני אנסה לגמור בשמחה:
נקמתו של טופל'ה טוטוריטו כבר נמצאת בעיצומה. הנה, ראו אותם, את כל צאצאיו ובני ניניו של טופל'ה, כל אותם העילגים והמגמגמים שלא ידעו להגות כראוי צורת אות, כל אותם שאמרו עליהם שלא תצא מהם תורה. הנה הם חוזרים ללימוד התורה, ודווקא בשל עילגותם וקלישות הידע שלהם הם מצליחים להאיר בה פינות נשכחות ולמצוא בה אוצרות אבודים.

מסיבה זו אני כל כך אוהב את הנוסח האלמותי של ברכת התורה - "אשר נתן לנו תורת אמת וחיי עולם נטע בתוכנו". יש לתורה חיי עולם, וגם אם היא מתנוונת או מתה למשך תקופה מסויימת, חיי העולם שבה מצליחים תמיד להחזיר אותה לחיים.


רוצים לקבל בחינם שני גיליונות סוף שבוע של מקור ראשון? לחצו כאן היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg

תגובות

טוען תגובות... נא להמתין לטעינת התגובות
מעדכן תגובות...

דב אלבוים

צילום

סופר, עורך, עיתונאי, מנחה טלוויזיה ומרצה לפילוסופיה יהודית

לכל הטורים של דב אלבוים

פייסבוק