 |
/images/archive/gallery/151/080.jpg מרווה.
צילום: משתלת חישתיל  |
|
|
|
|
| גבי בר חיים חוזרת מהגינה עם פרופיל מקיף + שלושה מתכונים מובילים |
|
|
|
 | דפדף בסטייל |  | |
גבי בר חיים
10/8/2004 17:33 |
|
|
|
|
|
|
|
גם בתבלינים יש וונאביז, ולפי החלוקה הזאת, המרווה, או Sage בלעז, היא אחת מאצילות המטבח. זו מצליחה לאחוז בתואר הנחשק כבר אלפי שנים, בעיקר בזכות מיתוגה כתבלין בעל סגולות תרפויטיות קיצוניות.
אבל חוץ מלהפוך אותה לנסיכת הסופרפארם, אפשר - ואף מומלץ - להשתעשע עם המרווה גם במטבח: כבת זוג אולטימטיבית לרטבים על בסיס שמנת, עגבניות וחמאה, או כגורם מאזן בתבשילי עגל, דגים ועוף, כמו גם באגדי תבלינים שונים.
השימוש במרווה כתרופה החל כבר בעולם העתיק, ומספיק להסתכל על שמה הלטיני - Salvia - ישועה, בתרגום חופשי - כדי להבין את הרפרנס. עלי הצמח נחשבו פופולאריים בחבישות פצעים, ושימשו גם בחליטות ובשמנים אתריים. אלו יוצרו מהמרווה כבר במצריים העתיקה וברומי, ונועדו לרפא בעיות במערכת הנשימה כמו גם במערכת העיכול, מנהג שממשיך עד היום אצל הבדואים, למשל. למרבה הפלא, מחקרים עדכניים גילו כי רוב מה שיוחס למרווה משיק לאמת: היא נמצאה כנוגדת חימצון, וכבעלת סגולות אנטיספטיות ומחטאות.
מלבד כמה נסיונות אזוטריים במטבחים עתיקים, השימושים הגורפים האחרים למרווה ממש לא השיקו לתחום האוכל: השתמשו בה כתוסף לשימור מזון, ולבישום חלקי
לבוש - פטנט לא רע ללא מקולחים, אבל לא ממש מגרה לאלו שחפצים להכניס אותה לצלחת. למזלנו, טרנד התבלינים הטריים של השנים האחרונות הפך את המרווה לאובייקט מבוקש קולינרית, בעיקר בתצורתה המבושלת - זאת, בגלל שטעמה מריר מדי אה-לה נטורל.
ישנם שלושה סוגים עיקריים של מרווה: המשולשת (שמוצאה אגן הים התיכון ומתכנה גם "הירושלמית"), המרושתת, והרפואית, ילידת דרום אירופה, שהיא הפופולארית ביותר במטבח, ובעיקר באיטליה, בפורטוגל ובספרד. הז'אנר הזה ניחן בתפרחת סגולה ובעלים ירוקים-אפורים במרקם קטיפתי, ובטעם דומיננטי, ולכן שימוש במספר עלים יעניק אפקט מספק על תבשיל גדול.
ואחרי בקשות חוזרות ונשנות, שורת גננות קצרה: את המרווה קל מאוד לגדל בבית. השתילה נעשית באביב, ולאחריה הצמח דורש מעט תשומת לב: קצת מים בעציץ, שמש ודישון אחת לכמה חודשים, וקיבלתם מיזם פרטי.
ואגב, אנקדוטה: ישנן עדות יהודיות שמאמינות כי שריפת מרווה ברחבי הבית מגרשת את השדים הרעים, ומטהרת את המרחב מעין הרע ושאר מרעין בישין. מעניין? יתכן, אבל בתור אחת שראתה והריחה את הסרחון הזה מקרוב, בהחלט עדיף להשאיר את העניין בתחומי הצלחת. ממש טוב לה שם.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
פסטה בחמאת עגבניות ומרווה
|
|
|
 |
|
|
|
רוטב קליל ומצוין, שמתלווה מצוין לרביולי, ניוקי ופסטה ארוכה.
המצרכים ל-4 מנות:
100 גרם חמאה
2 שיני שום, שלופות וחצויות לשניים
4 עגבניות בשלות, קלופות וקצוצות
5 עלי מרווה, קרועים ביד
מלח ופלפל שחור, טחון טרי
להגשה:
פרמזן מגוררת
עלי מרווה
מלח, פלפל שחור גרוס גס
ההכנה:
1. ממיסים במחבת את החמאה. מוסיפים את השום, ומטגנים עד להזהבה.
2. מוציאים את השום, ומוסיפים את עלי המרווה. בוחשים על אש קטנה כחצי דקה ונזהרים שלא לשרוף את החמאה.
3. מוסיפים את העגבניות, ומאדים כ-5 דקות, עד לצמצום חצי מכמות הרוטב.
4. שמים בכל צלחת 6 רביולי, או פסטה (החישוב הוא כ-200 גר' פסטה לאדם), מפזרים את הפרמזן.
5. הגשה: מתבלים בפלפל שחור גרוס, ומקשטים בעלי מרווה טריים.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
דג דניס במרווה. צילום: יחסי ציבור
|
|
|
|
|
|
|
אסקלופ עגל בשמנת מרווה
|
|
|
|
|
|
|
האסקלופ הוא השניצל של העגל, רק בהרבה יותר טעים, ואפשר להשיג אותו די בקלות. וכדי שלא להתעסק בקטנות, בקשו מהקצב לנקות ולשטח מעט את הנתחים.
המצרכים ל-4 מנות:
1/2 ק"ג פרוסות עגל חלב
מעט קמח, לקימוח הנתחים
בצל שאלוט, קצוץ
6 עלי מרווה קרועים
50 גר' חמאה רכה
מיכל שמנת מתוקה
מלח ופלפל שחור, גרוס טרי
מלח, פלפל שחור טחון טרי
ההכנה:
1. מקמחים מעט את האסקלופים. ממליחים ומפלפלים.
2. מחממים את המחבת עם החמאה, ומטגנים את האסקלופים עד שישחימו קלות מכל הצדדים.
3. מוציאים מהמחבת, ושומרים את הנתחים בצד, בצלחת מחוממת.
4. מכינים את הרוטב: מקרצפים את המחבת בה הכנו את האסקלופים, ומוסיפים מעט חמאה אם יש צורך.
5 מוסיפים למחבת את השאלוט, מטגנים עד להזהבה ומוסיפים את השמנת. מקרצפים שוב את תחתית המחבת, וממשיכים לבשל כחצי דקה.
6 מוסיפים את עלי המרווה הקרועים, ומבשלים עוד כדקה, עד שהתערובת מסמיכה.
7. מעבירים את האסקלופים לצלחות הגשה, מוזגים מעל כל אחד מהנתחים כארבע כפות מהרוטב, ומגישים מיד, רצוי על פירה. מומלץ לעטר בעלי מרווה טריים.
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
