 |
 |
|
|
|
|
| רק מכשול אכזר אחד עומד בין אבא פצצות ובני ביתו לבין נופש באלפים השווייצרים. בעצם שניים |
|
|
|
 | דפדף בסטייל |  | |
ישי אדר
29/9/2004 12:46 |
|
|
|
|
|
|
|
לא כל יום נופלת בחלקה של משפחה כמו שלנו (כלומר, בלי כסף) להיות מוזמנת לשבוע נופש בהרי האלפים על ידי הסבתא משווייץ. כל עוד היה מדובר ביעד עתידי רחוק הכל היה רגוע. אבל יומיים לפני הטיסה, מיפלס ההיסטריה בבית זינק כמו המדד בימי שמחה ארליך. הבעיה שעל הפרק: צריך בגדי חורף, שזה אומר לפתוח את שקיות הזבל שמונחות כמו מומיות על הארון ובמעמקי בטנו המבעבעת, שזה אומר חדירה לפינות האפלות והמסוכנות ביותר.
בפינות האלה שוררת הדחקה מוחלטת, אור וחמצן לא מגיע לשם ועל פתחן עומד שומר סף אכזר (סוודר עבש, דו"ח חניה עם הוצל"פ) שאבו ג'ילדה פראייר לידו. שתי הפינות החשוכות במיוחד הן הקומה העליונה של ארון הבגדים ו"התת מודע", כינוי לקופסא השוכנת במאפלי מדף המסמכים, שלתוכה מודחקים ומושלכים בחד סטריות אדוקה מסמכים ביורוקרטיים.
ואז, כמו באחת מהסצנות מתוך "אינדיאנה ג'ונס", שבהן עשרה מטרים בלבד מפרידים בין אינדי לארון הברית, אבל אלה שורצים בנחשים מורעבים ונדלים ערסיים על ספידים, כך עמדנו לפני החופשה כשבדרכנו עומדת האריזה שכרוכה בסידור מחדש של הבית. ההפתעה הגדולה היתה שה"תת מודע" חוסל במהירות בפעולת חיסול מבריקה, שהחזירה למנגנון הביטחון של הבית את יוקרתו. הוא הועבר לפינה נידחת חדשה שמיסדנו במיוחד עבורו. בבית החלו להישמע פרצי צחוק בלתי נישלטים שמהולים בפחד ותיעוב ואלונה הסתכלה על שנינו במבט חשדני.
אחרי הניצחון המזהיר על "התת מודע" נעצרנו, שלא לאמר נבלמנו המומים, על ידי האויב האמיתי והאכזר. השד שיצא מארון הבגדים. כל הבית הוצף בבגדים מינייטורים של תינוקות. אלונה קלטה מייד את החור בחומת ההגנה והחלה לערבב את הגרביים של ארנון עם הבצק של הלחם שאפרת בדיוק הכינה, תוך כדי שהיא שואלת בתום לב מקומם "מה זה?!". את הגיזרה האיומה הזו ניטרלנו במהירות על ידי נסיונות למדוד לה כמה בגדים. אז היא התבצרה בפינת הסלון, צועקת "לא לא לא" בכל פעם שמישהו מאיתנו התקרב עם חולצה.
בינתיים, השד מהארון טפח למימדים מבהילים כמו הצמח מ"חנות קטנה ומטריפה" ופשוט כיסה את כל הבית בבגדים. הדבר שהכי הדהים אותנו זה הכמות הלא תיאמן של בגדי תינוקות שהארון הזה הצליח להכיל. איזה מסלול משונה עובר הבנאדם - נולד לו ילד ואז הוא זורח מהתרגשות בכל פעם שמישהו מביא לו גרביים במתנה. חצי שנה אחר כך הוא מגדף ונשבע לנקום באותו חבר עין תחת עין, ולהביא גם לו בגדי תינוקות שיערמו לו בארון וייהפכו גם אצלו לאמבה עצבנית.
האויבים הגדולים מכולם הם חברים שמחזירים לך את חבילת הבגדים שהשאלת להם. הם כל כך שמחו לקבל אותה והם עוד יותר שמחים לתת לך אותה בחזרה. איזו חוצפה. כשאתה הוא זה שמחזיר יש את אלה שפותחים את השקיות כמו אגף המכס ובודקים שלא הברחת אליהן "בטעות" כמה גרביים. יש גם את כאלה, נדירים אמנם אך מעצבנים במיוחד, שלא בודקים על המקום וטורחים להחזיר לך את הבגדים כעבור שבוע-שבועיים, כשאתה כבר נח רגל על רגל בפנטזיה שנפטרת מהם. בעודנו קורסים ומגדפים את כל מעניקי המתנות עלי אדמות, אספנו שלוש שקיות ענקיות של בגדים כדי להביא אותן בקרוב לשני זוגות תמימים עם בטן. הא הא הו הו הו הי הי הי.
כשסיימנו עם "המתנות" שארזנו, גילינו שאין חדש תחת השמש וכמות הבגדים בבית כלל לא פחתה, כי ערימת הבגדים הזו היא אמבה ביו-טקסטילית - כשמקצצים לה פה היא מצמיחה שם. לקחנו את הילדים על הידיים, הרכבנו אותם על העגלה ונמלטנו מהבית באמתלה של טיול כייפי. את ערימות הבגדים השארנו על המיטה. הילדים, במיוחד אלונה, היו המומים. לא כל יום הם רואים את אמא ואבא מסתובבים בבית כמו קופים בכלוב, צורחים צרחות לא ברורות ונאנקים אנקות של יאוש ואימה.
הלכנו לחברה טובה שגרה בקירבת מקום וידענו שהיא תציע לנו קפה משובח ברוחב לב. כשהגענו אליה היא שאלה מבוהלת "מה קרה לכם?!" הסברנו לה והיא עשתה פרצוף עם לא מעט אמפתיה, תוך כדי ציחקוק של הקלה שמעיד כמה היא שמחה שהיא לא אנחנו. היא הציעה קפה ונענינו בהעמדת פנים של נון שלנט. לגמנו מהקפה, דיברנו על כל מיני דברים וחזרנו הביתה שפופים ללא רוח לחימה. בשקט בשקט אספנו את כל הערימות לחיריה אחד גדול ודחפנו אותו לארון, כמו שבסרטים מצויירים מנסים להעביר איש שמן שמן מבעד לדלת צרה. שמנו במזוודה כמה בגדים שנותרו על הרצפה כפליטים מהקרב וטסנו לאלפים. נתמודד עם זה כשנחזור.
|
|
 |
|
 |
|
|
|
| |
| |
|
| |
|
|
|
