 |
 |
|
|
|
|
| ישי אדר לא מבין מי האנשים שמעצבים בגדים פתייניים ומחרמנים לילדות בנות שלוש |
|
|
|
 | דפדף בסטייל |  | |
ישי אדר
5/1/2005 11:44 |
|
|
|
|
|
|
|
בכל פעם שאפרת חוזרת הביתה עם חיוך ואומרת "תראה איזה בגדים מגניבים הבאתי לאלונה", אני מתכווץ כמו סוודר בכביסה ומתגרד באיפוק. "בגדים מגניבים?", מה לעזאזל היא צריכה בגדים מגניבים? בדיוק קיבלנו שני שקים מדודה ברוניה, יופי של דברים. "תראה איזה יופי", היא מראה לי כולה זורחת ואני נאלץ לשתף פעולה כי לא מתאים לי להיות חלק מהתמונה הכל כך מוכרת של הגבר הפרקטי, חסר חמדת חיים, מול אהבת קניות נשית אופיינית.
אני מעיר איזה הערה רבע עוקצת ואומר שהבגדים ממש יפים וחוזר למה שעשיתי לפני ההתפרצות הזאת לבית עם כל השקיות והקישקושים. אפרת לא פראיירית, היא קולטת את הטון החמוץ של קבלת הפנים ומיד מזכירה לי שהיא לא קונה מותגי ילדים (חוץ מלפעמים), שכן חשוב לה שהבגדים יהיו נוחים ושהיא לא אוהבת שופינג לעצמה אז היא פורקת את זה על הילדים. בסדר בסדר, זה הזמן להראות מאד עסוק ושקוע במשהו, לשתוק 40 שניות ולדבר על משהו אחר. למסור הודעה מחברה שהתקשרה ומתה לדבר. זה תמיד עובד.
כמו קסם.
הדרך היחידה מבחינתי להלביש ילדים זה ירושות ויד שנייה. זה כמעט לא עולה ואתה מקבל דברים שכבר עברו את מבחני הכביסה והמייבש. כשמגיע משלוח כזה של ירושה אני גם מפסיד במערכה. אפרת מתקילה אותי עם ועדת מיון ופיקוח. חלק מהאייטמים מוכרזים כ"הורסים" ו"איזה רטרו מדהים!", אבל חלק. "הדברים האלה לא יעלו על הילדים שלי ולא משנה מה!". שקרן מי שלא מודה שלפעמים בא לו לדחוף לאשה איזה גרב עסיסית לפה ולהסביר לה שילדה בת שנתיים וחצי לא אמורה להיות בכלל מודעת לאיזה סמרטוט עוטף לה את הכתף או את הטוסיק. אבל, כאמור, זו מערכה שעדיף לי להפסיד בה. בכל דבר שאוכיח שאני גרוע בו לא אני אטפל, שזה אומר תיק אחד פחות על הראש. חוץ מזה, אני רואה ויודע היטב שהמכנסיים שדודה ברוניה שלחה מכוערים כמו חלון הראווה של "מעיין שטוב" (חנות מיתולוגית בירושלים), ולא מתאים לי לתייק את עצמי כגבר פרקטי ויבש שלא מבין מהחיים ביופי ואסטתיקה. בקיצור, עדיף לחזור מובס ומושפל למלונה.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
רמיזות בין הענפים
|
|
|
 |
|
|
|
אבל תמיד מגיע לו יום סגריר שאורב בפתח, כמו שיר רע אחרי הפרסומות ברדיו. נסענו למצפה רמון, סופשבוע בהרי הנגב, קמפינג של חורף. אפרת מתקשרת מהעבודה ואומרת שאין לאלונה מספיק בגדים חמים ושהיא לא תספיק לקנות ושאני חייב ללכת לקנות קצת. הלכתי לאיזה מחסן בגדים (למה מה אני אלך ל"ילדותי" ואקח משכנתא כדי לרכוש איזה בד תפור בגודל של פיצה?!) ענק כזה של בגדים בדולר, ונעמדתי בוהה מול מתלה קולבים של חמישים מטר, עמוס בחליפות ורודות ותכלכלות.
"יש משהו לילדה בת שנתיים-שלוש?", שאלתי את המוכרת החמודה שניגשה לעזור לי.
"כן, מכאן עד לשם. כל מה שאתה רואה על המתלה הזה".
"זה?", שאלתי בהדגשה. "זה לבנות שלוש?!"
"כן," היא אמרה ונטשה אותי המום מול סדרות סדרות של חליפות, שכאילו עוצבו לתת גיזרה סקסית לכוסיות קטנות שמפזזות בחדר כושר. צרות במקמות הנכונים וחשופות במקומות הנכונים. נעמדתי על רגליים אחוריות וסיננתי איזה משהו מצונזר וצעקתי למוכרת שכבר הגיעה לצד השני של ההאנגר הענק (מחסן או לא מחסן?) "איפה הבגדים של הבנים?". המוכרת סימנה כמו שוטר תנועה לכיוון השני והצביעה על מדף שהצבע השולט בו הוא כחול כהה. בחרתי איזה שני סווטשרטים רגילים בלי הדפסה ויצאתי כולי זועף כמו דוד ענתוק מהחנות, מלווה במבטים של "מה הוא רוצה, הנודניק הזה?".
כשאני רואה בגדי ילדים כאלה בא לי לתפוס את המעצב שלהם, לצקת עליו שעווה ופלסטיק, לכווץ אותו לממדי מיניאטורה ולקבע אותו כפסל מכוער בבר קריוקי בקייב, עומד בחוץ בקור. מה הרעיון בלהפוך כל מה שלא זוחל לאובייקט אופנה מיני? זה מעורר חלחלה. איזו חדירה ברוטלית של עולם המבוגרים המעוות לתוך הבועה המנותצת של עולם הילדים.
כנסו לאתר האינטרנט של "פוקס" וקבלו שיקוף נאמן לתופעה. האתר, כמו הרשת עצמה, מחולק למחלקות השונות וב"פוקס בייבי" הכל עדיין תמים למראה. שם אתם עדיין עם חיוך על הפרצוף, מוקסמים מצילומי סטודיו של פעוטים ופעוטות עם קולקציה של מבטים מתוקים וחמודים שחולפים על פניכם. אבל הילדות על פי פוקס מסתיימת בגיל הינקות, כי במעבר ל"פוקס קידס" מתרחש מיפנה חד. ילדים וילדות יפים עומדים ביער בפוזות דיגמון מיסתוריות שעם הרקע של היער מקבלים מימד של פראיות סליזית בוסרית. מבטים לשמים, חיוכים מצועפים, רמיזות בין הענפים. זה מסוג המראות שגורמים לך לשאול לרגע האם אתה הוא זה שעומד בצד בתוך קבוצת מיעוט ומביט בפליאה, או שאולי בכלל אין כמעט מי שקונה את הדברים האלה. זה מערער אותך במובן כה עמוק שאתה עלול שוב, לחזור למלונה ולהסיק שכנראה משהו אצלך לא בסדר.
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
