 |
 |
|
|
|
|
| דני ססלר הזמין שתי צ'ימיצ'נגות מפיצה מקסיקנה, ויצא מרוצה מכאן ועד טיחואנה |
|
|
|
 | דפדף בסטייל |  | |
דני ססלר
17/1/2005 12:00 |
|
|
|
|
|
|
|
זאת לא היתה היא. היא החזיקה, ועדיין מחזיקה, שלט קטן ביד ואולי זה היה "מתקן ההוצאה של הפיצות מהתנור החם מאוד, כזה שעשוי מעץ", בכל מקרה היה כתוב עליו "פיצה מקסיקנה" עם ציור קטן של קקטוס. היא נעלה נעליים שחורות-גבוהות, מכנסיים קצרים מאוד והדוקים מאוד, וחולצה עם ריצ'רץ' פתוח שמאפשר לבחון את חזייתה הנאה בצבע טורקיז-אופטימי. שיער הבלונד שלה גולש על כתפיה וביד שמאל היא אוחזת, כמו שחקן כדורגל שמצטלם לקראת משחק מכריע, קסדה שחורה של אופנוע.
בקיצור, שליחה מהסרטים. אגב, במבט שני ובוחן יותר לכיוון החלק המהודק של מכנסיה אפשר להבחין בחלק המוצק של המפשעה שאני מנחש נלקח בחשבון ע"י מעצבי תפריט הכרומו הזה. הם אמרו לעצמם, "הם בטח מתבלבלים בין מתח מיני לבין אהבה, הם יראו אותה, את הנעליים, את המכנסיים שלה ואת כל השאר ואז יגידו לעצמם, וואו, זה בדיוק מה שחסר לי: קצת חום, רוך, ביטחון או במילים אחרות, אהבה. זה, זה! זאת היא! מיד אזמין לי משהו מפיצה מקסיקנה, והיא תבוא על אופנוע וזהו. אני מסודר", כך הם מלמלו לעצמם, המעצבים.
אבל זאת לא היתה היא. הגיע שליח שאמר תחתום כאן, הנה החשבונית שלך ותודה, על התשר. יכול להיות, שאלתי את עצמי, שהשליחה היא לא ממש שליחה? שהיא רק צילום של שליחה? באותו רגע צעקה אלי שותפתי לארוחה מהמטבח וקטעה את קו התהיות שלי, "יש מזלגות בפנים?". היו, אבל בכל זאת צעקתי לה "תביאי!".
היו שם שתי צ'ימיצ'נגות - שהן מין לאפות נוסח העדה המקסיקאית, ממולאות במעין מחית שעועית. אחת עם בשר בקר בתוספת ירקות בתיבול שום, שמן זית, ועגבניות. והשניה אותו הדבר רק עם רצועות עוף. וגם נצ'וס,
מעין מאפים קטנים וקריספיים כאלה, בלווי רוטב סלסה וגם רוטב גואקמולה וגם מנת צ'יפס וסלט ירוק וגם בקבוק של דיאט-קולה ליטר וחצי. הכל ב-59 ש"ח. בשלב זה, כל מה שידענו שלפחות המחיר, הוא טוב, לא יקר.
פתחנו, כמו שצריך, בנאצ'וס וניגבנו איתם את רוטב הסלסה שהיה בכלל לא רע, טיפל'ה עם שאריות טעם מלאכותיות, אבל לא נורא. אני מעדיף את הסלסות שלי קצת יותר חריפות. אבל זה אני. תוספת של מעט חרפרפות היתה מועילה. ממרח הגואקמולה היה טוב מאד, עם הנאצ'וס המעט מלוחים, זה היה אפילו טוב מאד.
ביס מהצ'ימיצ'נגה-בקר הבהיר לי שהולכת להיות כאן ארוחה לא רעה. התיבול היה טוב ומאוזן, שזה מצרך די נדיר במשלוחים, הרגשנו יפה את הבשר בקירות החיך ואת הירקות גם. עובדה המוכיחה שלא הכל היה מחית מעורבבת.
גם הצ'ימיצ'נגה עוף היתה בסדר גמור. אפשר היה להבחין יפה בטעם הקפצתו של העוף, ושל הירקות גם. למרות הערותיה השקטות של ההיא שאכלה איתי, כמו "אני לא יודעת... אולי אני לא אוהבת אוכל מקסיקני". "לא יכול להיות שאת לא אוהבת", הזדרזתי להגן על המקסיקאים. "כולם אוהבים אוכל מקסיקאים", שיקרתי קצת. היא אהבה את הנאצ'וס עם רוטב הסלסה ואפילו הציעה לי לשמור את אחד הפלסטיקים הקטנים עם הרוטב ההוא שנשלח ברוחב לב. "וכשנעשה פסטה, נשתמש בזה". שמרתי במקרר. למה לריב?
אה, והם גם לא גובים אקסטרא עבור המשלוח, כמו שצריך. בקיצור עבור 59 ש"ח אפשר לסעוד לא רע בסגנון מקסיקני. לא כמו במקסיקו, אני לא אומר, אבל בהחלט לא רע. עכשיו כשאני מביט בה שנית, בשליחה ההיא, היא בכלל לא מקסקינית, מקסימום איטלקיה, אולי אפילו ממילאנו?
פיצה מקסיקנה, בוגרשוב 7, ת"א. טלפון: 1700-50-52-52.
|
|
 |
|
 |
|
|
|
|
|
 |
|
 |
|
יקירתי
|
|
|
 |
|
|
|
בימי החורף האלה איני יכול שלא לחשוב עליך, זה קורה לי בכל יום אפור וקר. כמובן שאיני יכול לשכוח את המריבה שהיתה לנו אמש. כמה טפשית היתה, כמה אנרגיה הושקעה בה ועל מה? עכשיו שאני חושב על כך, איני יכול שלא לצחוק. מצד שני, המשקעים שמריבה מעין זו משאירה הם כל כך גדולים, כל כך עמוקים ועד כמה הם מזיקים, רק אלוהים יודע.
מה לכל הרוחות נכנס בנו? בסך הכל מה ביקשת ממני? קצת חום? קצת יחס "אבהי"? כך קראת לזה, ואני? מיד קפצתי: "אני לא אבא שלך" התעצבנתי. "אני לא אבא שלך" הרמתי את קולי. "ואת?" כאן כבר איבדתי שליטה, "ואת? את אמא שלי?".
מאוחר יותר כשחזרתי לחדרך הבחנתי בדמעות, ראיתי את הפגיעה, אך לא זיהיתי את העצב. רק עכשיו, כאן בקפה פרוקופ, אני מודע לו. שני דברים התרחשו בשעה האחרונה. ראיתי זוג אנשים נחמדים, שליטפו איש את רעהו ברוך ומלמלו מילות אהבה. בין הלחשושים והמילים שמעתי אותם ממלמלים אחד לשני "אמא'לה שלי" ו"אבא". כך בפרוש.
הדבר השני הוא המפגש הקצר עם ידידנו ששב מיפן ("הגוץ") מלא התהלהבות - וכולנו, מכנים אותו "אל-גרקו" (בגלל חיבתו המופרזת לאוזו. עכשיו, ממש לפני דקות, בחצות היום, הוא סיים בשתי לגימות שתי מנות אוזו. "זה מחזיק אותי צלול", הוא טוען). וכשאני רואה אותו, שניה אחת אחרי שאני מריח אותו, אני מיד חושב "קצר, מתומצת ופואטי", בדרך שהוא כותב את שיריו, המכונים ביפנית, הייקו. כשראיתי את הזוג ההוא רשמתי בפנקסי:
היא קראה לו אבא'לה
הוא קרא לה אמא'לה
הזוג הנחמד.
ובכן, הגעתי למסקנה הנחרצת, שהגישה שלך, הטבעית כל כך והאינטואיטיבית, היא הנכונה. איננו יכולים להתעלם מהעובדה שהצורך שלנו, ושל כולם כמובן, הוא הרצון העז להיות בסביבה חמה, מגוננת ובעיקר רכה - ואחד "האמצעים" לכך הוא הענקת "חום אבהי" או לחילופין "מגננה אמהית" אחד לשני, לא רק בין אנשים נשואים.
ובכן יקירתי האימהית, אני אוהב אותך. את יכולה להתייחס אלי כמו שרצית שאביך יתיחס אליך, ואני מצידי מבטיח לך להתייחס אליך כמו שרציתי שאימי תתיחס אלי, אך מעולם לא העזתי לראות זאת כך. כן אמא'לה, אני אוהב אותך כל כך (אותך, אותך קלייר הקטנה שלי). אני מבטיח לך שהערב, ואני מקווה שבכל יום ורגע, "אמא שלי" ו"אבא שלך" יתנו ביטוי, גם מילולי, לאהבתם. ומה דעתך על ה"מסקנה" שלי, בסגנונו היפני של "אל גרקו" "הגוץ":
האוהבים שלא יודעים
עומדים משני צידי
המתרס
ז'אק פראנס (1930-), מזכיר המערכת וכותב קבוע בירחון הספרותי "מחילות, הדרך אל החופש". פריז, 14 בינואר, 1960 (אחד הימים היותר מושלגים שידעו הפריזאים בעשור ההוא).
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
